מי הזיז את החומוס שלי?

כל כך הרבה זמן לא עידכנתי את הבלוגוש שהוא אפילו כבר לא זיהה אותי. באמת חודשים זנחתי אותו אבל כשכבר חזרתי איזה יום וכולי בוערת ממילים שבא לי לשפןך פתאום, הוא כנראה נעלב ועשה לי סצינה רצינית – לא נתן לי לכתוב פוסט חדש, שינה את צורתו באופן חד צדדי, בלי הודעה מוקדמת, וגרם לי לצ'וטט עם כמה וכמה נציגי תמיכה שניסו לפתור את הבעיה. זה לקח כמה שבועות עד שאחד מהם אשכרה הצליח.

זה היה מאד מתסכל ומרגיז שבעיות טכניות מפריעות לי להתבטא, אז כעת משזה תוקן אני לא מתמהמהת וכותבת לי קצת. ולכם. חלק מהקוראים האדוקים של הבלוג הביעו תרעומת פה ושם, ורמזו, מי בעדינות ומי בפחות, שעבר זמן רב, שמה קורה וכו'. ובהחלט הוחמאתי. יחד עם זאת, הפסקת הכתיבה כנראה איכשהוא היתה נחוצה לי.

• 

בינתיים עבר הקיץ, ואנחנו בסתיו, בואכה חורף מושלג. הסתיו השנה היה להיט! זה הסתיו השלישי שלנו פה וממש נהנינו ממנו, מהצבעים של העלים, מהימים היותר קרירים. ומטיולים בטבע. עכשיו, אני לא יודעת איך זה קרה שהפכתי לילדת טבע כזאת. זה כנראה מה שקורה כשמוציאים אותי מהעיר ומעבירים אותי לפרבר מנומנם במערב מישיגן. זה פלוס הקור והשלג שנמצאים מעבר לפינה ויגרמו לנו להעביר ימים שלמים בבית בלי להוציא ממנו את האף, והקורונה שעוד לא הלכה לשום מקום, הפכו אותי למישהי שמסכימה ואף יוזמת (!) טיולי סופ"ש בכל מיני יערות ופארקים קטנים, עם מסלולים קצרים ונעימים ומלא שקט באוזניים (וכשהעיר הסמוכה נמצאת מרחק דקות). לדעתי אם אמא שלי צופה בכל זה מלמעלה, היא מתעלפת מצחוק. מהכל!

וכן, כמובן תיכף נציין כולנו שנה לקורונה, ואיך לומר, עוד לא התיישב לי לגמרי העניין הזה בראש. בעוד מיטב המוחות בפייזר (בעולם וגם פה במישיגן!) עומלים על ייצור החיסון המיוחל, נדנדת ה-יש בית ספר-אין בית ספר, מסעדות פתוחות-סגורות, יוגה בסטודיו או רק אונליין, ועוד ועוד דילמות על מה מותר, ומה אסור, מה מסוכן ומה פחות – הכל נהיה כל כך מתיש. לפעמים אני מסתכלת על דברים שקורים עכשיו באופן יומיומי כמו להסתובב בסופר עטויה במסיכה וכשאני נחנקת לי קלות מאחוריה, פלוס סובלת מתופעת האדים במשקפיים, והמומה כמה מהר התרגלנו לדבר הזה, להתערערות כל מה שחשבנו וידענו. לאובדן של תחושת הביטחון הבסיסי וההבנה שרק דמיינו אותו. לרעידת האדמה הזאת מתחת רגלינו. וכמו כל קלישאה, גם זו הגורסת כמה חשוב להעריך כל דבר שיש לנו, בזמן שיש לנו, מוכחת כאמיתית עד כאב.

אז במצב המתנדנד הזה מוצאים שמחה ועוברים כל יום לחוד, מעריכים מה שיש, מתגעגעים למה שהיה. אני למשל בדמיוני נמצאת הרבה בשולחן במרפסת של מאנטה ריי בתל אביב עם החברות שלי (אתן יודעות מי אתן), או בשלל מסעדות ובתי קפה עם עוד חברות שלי. מקומות שרובם נמצאים, למרבה הפלא, בגוש דן, כל כך רחוק מהסתיו החורפי הזה שאני חיה בו, ושלמעשה בכלל לא בטוח שהם קיימים עכשיו מחוץ לדמיון שלי ושהם ישרדו ויהיו קיימים אחרי שזה ייגמר. וזה ייגמר, אתם יודעים.

כל דבר שנלקח, מיד עורגים אליו, אני מבינה שוב. התחלתי לעבוד ממש בקטנה, עבודה זמנית במשרה חלקית מאד מאד, ומאז שאני עובדת אני רק מחכה לימים שבהם אני לא עובדת. סוגרים את המסעדות, מיד בא לי ללכת לכולן. אומרים לא להיפגש ולארח חברים, ומיד בא לי שהבית יהפוך לתחנת רכבת שאורחים באים ויוצאים כל הזמן. זה גם מאד מצחיק אם מסתכלים על זה במצב הרוח הנכון. ואני ממש משתדלת להיות הרבה במצב רוח נכון שכזה. ומקווה שגם כולכם. אז ניפרד בשיר כייפי?

היום אנחנו מציינים שנתיים לצעד הקשה, הדרמטי, המטורף, המהנה, המאתגר, האמיץ ביותר שעשיתי בחיי – לעזוב מאחור מדינה, משפחה וחברים שהם כמו משפחה, ולעבור לחיות רחוק מכולם, אי שם בעיר שרק חודשים ספורים לפני כן שמעתי את שמה, גרנד רפידס, במישיגן, ארה"ב.

אז לכבוד יום השנה שלנו, שאנחנו חוגגים, כמה סמלי, יחד עם ה-4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי, הנה כמה דברים שרציתי לשתף על השנתיים האלה. שנתיים בהן עברנו חורף די קשה, ימי שלג לרוב, טיולים מדהימים, הכרויות עם מלא אנשים ועכשיו גם תקופת קורונה שאת סופה לא ניתן לראות עדיין.

• פערי התרבויות ביני לבין כל אמריקאי טיפוסי, זה משהו שארגיש יום יום, בכל מפגש ולו האקראי והקליל ביותר.
• העברית שלי, המושלמת, מתחילה להיעלם קצת. נעלמות לי מילים ממש, ואם חשבתם שבמקומן מגיעות המילים המקבילות באנגלית, אז לא. אני מוצאת את עצמי לפעמים מדברת עם מישהו ונתקעת פשוט עם פה פעור שלא יוצא ממנו כלום, בשום שפה. אולי זה קשור לגילי המופלג? אולי, זה לא נושא שאני רוצה לדבר עליו כרגע!
• יש ימים שכל מה שאני רוצה זה לארוז את כל הבית שלי, להעמיס על מכולה, ולחזור הביתה, לישראל. ממש פיזית מגרד לי בידיים. מי חשב קודם שיש התקפים כאלה ושהם יחזרו על עצמם בתדירות לא קבועה ויפתיעו כל פעם מחדש? הסוד הוא לזכור שמחר בבוקר הסופה הזו תחלוף כמו לא הייתה ולא תותיר אחריה זכר.
• ויש ימים שאני מרגישה שמחה ומרוצה מההחלטה לבוא לגור כאן, רחוק, במקום שקט ונינוח, שבו מה שמעניין אותי זה מצב בית הספר, תחזית מזג האוויר, ובאיזה סופר הכי כיף לעשות קניות.
• השאלות והלבטים והספקות הפנימיים, האם היה נכון לעשות את זה כמשפחה וכבני אנוש אינדיוודואלים, לא נפסקו וכנראה לא ייפסקו אף פעם. ולא ידעתי את זה כשיצאתי מישראל. חשבתי שלוקחים החלטה ויוצאים וזהו. אבל השיח הפנימי ממשיך וממשיך, ובתוך תוכי יש כל כך הרבה צדדים מנוגדים שמתווכחים זה עם זה לא פעם, ובכל זאת משתדלים לגור בשלום באותו לב ומוח.
• ילדים מתרגלים ופועלים היטב במרחב של שינויים. כמה דאגתי להם כשהיו תינוקות, מכל ניואנס קטן, מכל צעד וכל שינוי וכל שלב של התפתחות. וכמה אני שמחה לגלות ולהבין שהילדים יכולים ללמד את כולנו הסתגלות טובה ובריאה מהי.
• היכולות החברתיות שלי במצב ממש טוב, טפו טפו. הצלחתי להכיר הרבה חברות שהפכו לקרובות מאד, שכיף להעביר איתן את החיים החדשים, שמרגישות כמו משפחה שאין כאן.
• מעולם לא אהבתי ונהניתי מקיץ כמו מהקיץ פה. בגלל שיש פה ממש ארבע עונות מובחנות, עד שמגיע הקיץ, אחרי כל השלג והקרח והלבן, ההנאה ממנו טהורה ועצומה. ללכת לים, או ל"ים" שלנו, לייק מישיגן, זה פשוט אושר גדול. גם בישראל אהבתי ללכת לים (ברור, ד"ש לחוף מציצים) אבל כאן זאת תחושה של הערכה, של שמחה, שאיזה יופי שיש גם קיץ, שיכול להיות פה גם חם ואפילו חם מדי. זה גורם לי לשכוח את החורף לגמרי. חורף יקר, שכחתי וסלחתי על הכול. עד הפעם הבאה.
• המרחק מהאהובים בארץ קשה ולא נהיה יותר קל. וזה לא מפתיע, ורק נכנס לשקלול המחירים שמשלמים על הנסיעה ועל הפיכת מקום אחר לבית.

אז מזל טוב לנו על שנתיים עמוסות ומגוונות. ומקווה ומתפללת כבר שהעולם שהשתנה לנו בין האצבעות בתוך חודשים ספורים, יחזור להיות יותר דומה למה שהיה. עם בריאות וחיסונים לכל דורש, ללא וירוסים זדוניים, ועם תוכניות שנתכנן ושגם ייצאו לפועל, ושנוכל להמשיך כולנו במלאכת החיים בעולם המטורלל הזה.

 

 

הי הזויים שלי, מה נשמע? גם אתם נפלתם להזיה הזאת שבה כל העולם נעצר בחריקת בלמים משוגעת שעדיין רועשת לכם חזק באוזניים וכל יום קורה משהו עוד יותר ועוד יותר משוגע? כן? זאת לא רק אני? נרגעתי, נו. אז אני לא לבד. כלומר אני בהחלט לבד וכותבת לכם ממקום מרבצי בערבות מישיגן האביבית ומקווה שכולכם שורדים את ה… דבר הזה.

אז המצב אצלנו נכון לעכשיו הוא כזה: התחלנו שבוע רביעי בבית, אין בית ספר, אין חנויות, הבעל החמוד עובד מהבית, הילדים מולחמים למסכים, אני מבלה את ימי במטבח, מבשלת, מאכילה, שוטפת כלים וחוזר חלילה. הכלבה מסתכלת עלינו במבטים עקומים כאומרת, מה אתם עושים פה כל היום ומתי תלכו וכבר תשאירו אותי קצת לבד בשקט? אכלתם לי את הראס.

כמו אצלכם בערך. לפחות פה – טפו טפו חמסה, שום בצל, מלח מים, בבקשה אלי הטוב, שלא ישתנה – עדיין אין הגבלה של יציאה החוצה ל-100 מטר, או 30 פיט, או אלוהים יודע מה זה פה 100 מטר בכלל… פה עדיין מותר לצאת לריצה/הליכה בחוץ, וזאת הצלה מבחינתנו כמובן.

אנחנו פה בארה"ב כבר כמעט שנתיים, וכל הזמן הזה אני רגילה לחשוב על ישראל ועל החברות שלי ועל המשפחה שלי, ובמחשבות שלי כל הזמן מתרחשים שם דברים, אירועים, מחשבות שאני לא שותפה להם. אבל פתאום אני מרגישה שכולם איתי, כי כולם עוברים את אותו הדבר, אז מה זה משנה איפה גרים בעצם? גם אם הייתי בארץ לא הייתי רואה אף אחד חוץ מאת האהובים שאני איתם עכשיו.

כלומר, עוד לא הספקתי להתרגל למחשבה שאני רחוקה, שאני פה ולא שם, ועכשיו התחושה היא שכולנו, אבל ליטרלי כולנו, תקועים באיזה אזור ביניים לא נורמלי שרגל אדם מעולם לא דרכה בו ואי אפשר לעצור ואי אפשר לרדת באמצע. מה שנותר הוא להתעורר כל בוקר ולקוות לרגע שכל זה היה חלום ממש מופרע וממש ארוך שלי. אבל משום מה זה לא קורה ואני קמה כל בוקר לעוד ועוד חדשות רעות וכמה שאני לא משפשפת את עיני, זה לא חולף. מוזר.

אז איך עוברים את הדבר הזה שאין לו בכלל תאריך סיום ידוע, ולאיזה עולם ננחת כשזה ייגמר? כיוון המחשבה הזה לא הכי בריא לי, אני רוצה רק מחשבות חיוביות וטובות, וכמו בדיאטה וכמו בהפסקת עישון וכמו בכל אתגר אחר, מה שעוזר לי זה לחשוב על הכאן והעכשיו. על היום. ולעבור כל יום ביומו.

וכמו שכל השיטות הרוחניות הן בעצם אותו הדבר, והן רק דרכים שונות להגיע לאותו מקום, כך אני אומרת לעצמי כל יום את המנטרה הזו – רק היום קיים. והיום אני אעשה את הכי טוב שלי.

והכי טוב שלי זה להאכיל את המשפחה שלי, זה להעיר את הילדים בשעה סבירה (כן, 10 בבוקר אחלה שעה לקום), זה לצאת להליכה כל יום, זה להתאמן ביוגה אונליין עם המורה שלי שמעלה שיעורים לאתר שלה או לבחור שיעורי יוגה מבין מיליוני או טריליוני הסרטונים שקיימים ביוטיוב. זה ללכת לסופר ממוגנת כמה שאני יכולה. אגב, אצלנו אין בכלל להשיג מסיכות, לא אונליין ולא בחנות פיזית. ובכלל, אני הייתי בסוג של הכחשה והדחקה לגבי המסיכות. אמרתי לעצמי, מה פתאום מסיכה, איזה שטויות, מה אני אצא מהבית חסומת פה ואנשום אדים למשקפיים שלי ואחנק לי, ועוד כשבכלל לא ברור אם זה עוזר בכלל? ההדחקה הזו עברה לי רק בימים האחרונים (טוב, תמיד הייתי איטית).

אז אני יוצאת לסופר עם מסיכה מאולתרת, עם מגבונים יקרי ערך באוטו (גם אותם אין להשיג פה), עם אלכוג'ל ששווה יותר מזהב כי גם זה אזל מזמן מהחנויות. ואני קונה אוכל למשפחה שלי וממהרת הביתה ומנקה את עצמי ואת הקניות כמה שאני יכולה. והכי טוב שלי זה לפעמים לקרוא לילדים לבוא לראות איתי סרט, או לשחק איתי משחק, או להטיל עליהם מטלה מעבודות הבית הקלילות.

והכי טוב שלי זה ליהנות מהחופש הזה, ומזה שאין משימות רציניות מדי ואין רשימה למחוק ממנה מטלות ואין שום דבר שמאיץ בי או בנו. יש רק את היום.

והכי טוב שלי זה לדבר המון עם החברות שלי ועם המשפחה בארץ ולשמוע מהם דברים דומים למה שקורה כאן. ולפעמים לצאת רגע בעיני רוחי מהשיחה ופשוט לא להאמין על מה אנחנו בכלל מדברים.

והכי טוב שלי זה לשבת בכיסא הכחול החדש בחצר הקדמית של הבית, עם קפה קר ושמש נעימה, כמובן כאשר יש שמש נעימה, ולעצום עיניים ולהרגיש שאני בים. ולא סתם בים, אלא בחוף מציצים בשלהי הקיץ בשעת שקיעה. ואין מקום טוב מזה להיות בו בעולם כולו. תאמינו לי.

ניפרד בשיר אופטימי ואהוב? Stay home, Stay safe 🙂

 

 

נעלמתי קצת, אה? מאז שחזרתי מהביקור בישראל, נדמה שחלף כל כך הרבה זמן, אבל בקושי עבר לו חודש וקצת.

מאז שחזרתי הייתי עסוקה מאד מאד, רק שהעיסוק היה בעיקר בתוך הראש שלי. כלפי חוץ המשכתי את חיי עקרת הבית הנינוחה, הרגשה שבאמת קשה להסביר למי שלא יצא מתוך השגרה הישראלית הלחוצה המהירה. וכמה אני מעריכה את הנינוחות הזו.

נפילה מגושמת במדרגות בבית שלי הובילה למכה ממש כואבת בצלעות, כך שנאלצתי לעשות הפסקת יוגה ארוכה, ולרחם על עצמי בשקט בבית. או בבית קפה. או במסעדה. אבל באמת, אני לא אוהבת לרחם על עצמי בשקט. אוהבת שכולם יידעו על המסכנות שלי, כמובן. חוסר הסבלנות שלי לתת לגוף שלי להחלים שוב עמד במבחן. אבל לא היתה ברירה ולמרות שהצלעות לא נשברו, הן כאבו מאד, כל תנועה כאבה, הייתי צריכה לשקול היטב כל צחוק או שיעול, האם הם שווים את הכאב בצלעות המסכנות. וכן, ברור שצחוק תמיד שווה את זה, ומזה היה הרבה.

במהלך התקופה הזו תוכניות שתיכננתי השתנו, בעיקר בגלל דברים שאינם בשליטתי. מה שכן בשליטתי היא התגובה שלי למציאות שמשתנה, ועל זה עבדתי יפה. נכון שזה נשמע קצת מעורפל אבל זו רמת הפירוט שנוחה לי כרגע, אז לסקרנים – איתכם הסליחה. לא משהו ברומו של עולם, רק ברומו של העולם שלי.

בכל מקרה, למדתי להעריך שוב ושוב את הגוף שלי, שמרפא את עצמו בדיוק בקצב שנוח לו ולא בקצב שנוח להוד רוממותי. ביליתי טוב עם החברות החמודות שיש לי כאן, כך שלא היתה נפילה נפשית אחרי הביקור המהמם בישראל. ואגב, מצאתי כאן מסעדה שעושה מרגריטה קפואה! אין לתאר את קריאות הגיל והאושר שלי במסעדה כשגיליתי את זה, בזמן שבני משפחתי עסוקים בלהכחיש כל קשר איתי.

עסקתי הרבה באפייה ובבישולים, ואפשר לומר שאני על סף של לפתח קורס מבוא לאמנות הבורקס, שכן שיחקתי הרבה בבצק ובמילויים שונים של בורקס. בני הבית נאלצו להתגבר על הכמויות ואני חושבת שאני ארגע עם זה עכשיו.

אני חייבת גם לחלוק איתכם את חוויות החורף הזה – בלי עין הרע, טפו טפו טפו, חמסה, מלח-מים, מדובר בחורף ממש חביב לעומת מה שעברנו בשנה שעברה. את פברואר 2019 העברנו בתוך ערימות שלג, טובעים לנו בטיולים עם הכלבה, לבושים ומשוריינים כמו לוחמי נינג'ה במינוס 20 מעלות כזה. אז השנה קר ויש שלג, כן, אבל ההרגשה כל כך שפויה. שוב, בלי עין הרע. ולמרות שברור שיש הבדלים בין החורפים של השנה שעברה ושל השנה, ברור לחלוטין שההבדלים הם גם בי. גם אני שונה.

וכעת עם כל הכבוד, כולנו ממתינים שיגיע האביב כבר, שיתחמם והטמפרטורה תעלה מעל האפס, שנוכל לחזור לעשות הליכות ברחוב. למרות שהחורף היה פחות קר, היה זה החורף שבו הידרדרתי להליכה בקניון. בהחלט תמונות קשות.

וכמה אני מתגעגעת לשבת על הדק שלנו ולבהות בדשא ובעצים בחצר שלנו. אל תגלו לאף אחד שהודיתי שאני אוהבת את החצר. בבקשה, זה בינינו. עירונית שכמותי, לאן עוד אדרדר???

מי שיעשה סיבוב בחנויות ובסופרים יחשוב שממש נעים פה. בגדי קיץ, בגדי ים, שורטים, גופיות, סנדלים! אחחחח… הביאו כבר את האביב! ועד שיגיע האביב הזה, מקווה שהיסטריית הקורונה תירגע, ושכולכם שם ביזרעאל שומרים על עצמכם.

אה, ושוב אני מפסידה בחירות, כולה שנה וחצי מאז שנסענו, אבל פעם שלישית גלידה וזה, אז תבחרו נכון גם בשבילי. נשיקות טרום אביביות לכולם.

 

נכון שזה נראה כאילו אנחנו כל הזמן רק מטיילים? אז זהו, שזה לא רק נראה, זה באמת ככה. אחת המטרות שלנו כאן היא לטייל כמה שיותר. ארצות הברית כל כך גדולה, יש בה כל כך הרבה מקומות יפים, מסקרנים ושונים אחד מהשני, שמבחינתנו אם אנחנו גרים כאן ולא מטיילים, זה פספוס ענק. וכיוון שהבנו שטיול שלא מתכננים מראש, או לפחות קצת מראש, לא קורה בכלל, השנה החלטנו להיות אנשים בוגרים ולתכנן קדימה את הטיולים ואת החופשות. וזה לא שזול או משהו לטייל, נהפוך הוא, די יקר, אבל זה כל כך חשוב לנו לבקר במקומות שחלמנו עליהם, שפרט שולי כמו כסף לא עומד בפנינו. כל עוד אפשר – מטיילים!

וככה יצאנו לטיול החלומי שחזרנו ממנו לפני יומיים. אני עדיין על ענן, עדיין בהיי מהטיול, ולא בא לי לרדת לקרקע. בשביל מה בעצם? הילדים עדיין בחופשת חורף-חגים ארוכה שכזאת אז באמת שאין סיבה.

אז איפה היינו ומה עשינו? בתור אשה חובבת ערים ומהומה, רציתי תמיד להגיע ללאס וגאס. שאר בני הבית, בתור חובבי טבע ונופים, רצו מה שאני קוראת "טבע מוגזם". אז הטיול הזה היה שלמות – אני חשבתי שאני נוסעת לוגאס, הילדים והבעל חשבו שהם נוסעים לראות טבע ולעשות מסלולים. והאמת? כל אחד במשפחה קיבל מה שהוא רצה.

טסנו מפה, גרנד רפידס, מישיגן, ללאס וגאס. בעודי שואפת קצת אוויר הימורים וקזינו בשדה תעופה, מיד הפנינו את גבינו לכל זה, שכרנו רכב ויצאנו ל-4 שעות נסיעה בחושך כבד לכיוון אריזונה. בואו נדבר רגע על מצב התאורה בכבישים פה באמריקה. אז זו תהיה שיחה קצרה מאד – אין תאורה! בכלל! חושך מצרים! מה נסגר? למה ככה? שימו קצת תאורה, אנשים! אני רגילה לנסוע בכבישים מוארים וכאן למדתי שזה בכלל לא מובן מאליו. מעריכה את כל הכבישים המוארים של ישראל. מאד!

אז איפה היינו? אה, כן, נסענו לאריזונה, לעיר קטנה בשם פייג'. עיר מדברית, שאפילו בסוף דצמבר שומרת על שיק מדברי והרבה פחות קר מהשיק המישיגני, ועל כך שמחתי מאד. העיר הקטנה הזו נמצאת ליד כמה מהמקומות הכי יפים שראיתי מעודי, והיא היתה הבסיס לטיולים של שלושת הימים הבאים.

בבוקר קמנו, לא מוקדם מדי, חלילה, ונסענו לטייל ב-Antelope Canyon. התמונות כאן ייתנו לכם מושג. מקום שמגיעים אליו וצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שהוא אמיתי. הקניון הזה נמצא בשמורת טבע של בני השבט האינדיאני נבאחו והם אלה שמפעילים ומוציאים את הסיורים במקום. הסיור היה מעלף, הסתובבנו נדהמים מהיופי שיצר הטבע. הקניון הוא בעצם נקיק בתוך האדמה, והמראה המרהיב נוצר ממים ורוח לאורך אין ספור שנים. מדריכי הסיור כל כך מיומנים ומנוסים, בכל רגע אומרים לכם איפה הכי כדאי לצלם ואפילו מצלמים בשבילכם כדי שאחר כך תוכלו להיכנס לתמונות בטלפון בכל כמה שעות ולהתעלף שוב ושוב ושוב מהיופי הזה.

משם נסענו לעוד מקום קרוב, שגם יופיו מעתיק את הנשימה. זו נקודת תצפית שנקראת Horseshoe Bend, והיא מעין עיקול בנהר קולורדו, שמגיעים אליו ברכב, והולכים ממש כמה דקות במסלול קצר, ואז זה:

לפעמים המילים לא מספיקות כדי לתאר את היופי ואת התעלות הנפש ואת תחושת ה"אחד" שחשים עם הטבע.

למחרת שמנו פעמינו לעוד מקום קטן ולא מוכר – הגרנד קניון. כיוון שחורף, הכניסה הצפונית סגורה ונכנסנו דרך הכניסה הדרומית. הפארק הזה משתרע על אלפי קילומטרים וכמובן שלא מיצינו אפילו חלק קטן ממנו. גם המסלולים היו קצת חלקלקים מהשלג שירד שם שבוע קודם לכן, אז בעיקר נסענו מנקודת תצפית אחד לאחרת ונהנינו להרגיש קטנים לעומת תצוגת הטבע האדיר הזה. אל תצטטו אותי, אבל יש מצב שנחזור לשם במזג אוויר חמים יותר.

למחרת, בדרך לוגאס משאת נפשי, עצרנו בפארק Zion ביוטה. כן, עוד מקום סתמי וכעור. סתם נו. עוד מקום מהמם ביופיו, בצבעיו, בסלעיו, בעציו ובמסלוליו. שם כבר לא היו תירוצים ועשינו מסלול אמיתי, שבאמת לא היה קשה והיה יפה כל כך להגיע למעלה. שלא לדבר על לרדת משם אחרי העלייה התלולה. אני ממש גאה בעצמי, באיך שדידיתי שם מאחורי אהובי ליבי, משתרכת לי בבוץ ובעפר. היה שווה ממש.

ואז בלילה, הגענו לוגאס. כמו בני כפר קטן שנזרקו פתאום לעיר הכי משוגעת שקיימת בעולם. ככה בדיוק זה הרגיש. הקיצוניות בין השקט והיופי של הטבע לבין ה… נו… הבלגן הפסיכוטי, המסנוור, העולה על גדותיו של וגאס. היינו צריכים כמה שעות של התאוששות.

אבל למחרת, תודה ששאלתם, כולנו התאמנו את עצמנו לתפאורה החדשה, לנוצץ, למזויף, לגדול מהחיים הזה. ולשלושה ימים, זה היה מושלם. הופעה, מסעדות, אומגה משוגעת לילדים. ארקייד להם, "ארקייד" לי ואהוב אחד שמסתובב איתי זורח מאושר ברחובות השיגעון הזה, טובלים לנו בהכרת תודה ושמחה על הטיול הזה שאיפשרנו לעצמנו.

רק אמא שלי ואחי, שותפיי לאהבת ה-slot machines, היו חסרים לי. את אחי עוד אגרור לשם, בי נשבעתי. ואמא? היתה שם לגמרי איתי. כמו שהיא איתי כל הזמן בכל מקרה.

חזרנו. עייפים, מרוצים בטירוף, עם הרים של כביסה מלוכלכת וישר לזרועותיה של כלבת הפלא שלנו שחיכתה לנו בסבלנות. כלומר שלא התחשק לה לחזור איתנו הביתה מהדוגסיטר, אחרי הפינוקים שפינקו אותה שם. לא נורא, כבר מתכננים את הטיול הבא.

 

כבר עבר כמעט שבוע מאז שחזרנו מהטיול האחרון שלנו, וסוף סוף אני מצליחה להושיב את עצמי לכתוב קצת. תקופת החגים פה עכשיו, וכולם מתנהגים בדיוק אותו הדבר כמו בישראל של חגי תשרי או פסח – קונים בלי הכרה, מסתובבים לחוצים עם רשימות קניות וסידורים, בכל מקום תורים ואנשים עם שקיות עמוסות והם ממשיכים ומעמיסים על המכוניות את כל הטוב הזה.

מה נגיד? כיף להסתכל על זה מהצד. זה לא ממש החג שלנו, אנחנו רק מחשבים חופשות מבית ספר וככה מתכננים את הטיולים. ואין סוף לטיולים שאנחנו מרגישים מחויבים (לעצמנו) לעשות. אני רוצה להיות בכל מקום פה! ממש בכל מקום, שיהיה ברור.

אז אנחנו עובדים על זה, ואת חופשת Thanksgiving החלטנו להקדיש לנאשוויל, עיר מוזיקת הקאנטרי ומגפי הבוקרים. בקטנה, 8.5 שעות נסיעה מכאן. בהתחלה חשבנו שניסע את זה ביום אחד אבל ככל שהמועד התקרב התחלתי לפקפק ביכולתי לשבת כל כך הרבה שעות במכונית. אז חילקנו את הדרך ויצאנו יום קודם ועצרנו באינדיאנה. שום דבר לכתוב עליו הביתה, למקרה ששאלתם. היינו בפאתי עיר קטנה שמעולם לא שמעתי עליה קודם – כרמל – והעברנו את הלילה במלון קטן.

למחרת יצאנו לעוד כחמש שעות נסיעה לנאשוויל. כדי להספיק מוזיאון לפני החג, נסענו ישר לדאון טאון לCountry Music Hall of Fame, שם הרחבנו את השכלתנו המוזיקלית ולמדנו על תולדות מוזיקת הקאנטרי, ולמדנו שאלביס וטיילר סוויפט שרים קאנטרי מיוזיק, ושהיא אגב גם דמות חינוכית כי בחיי שהיה שם אולם שנשא את השם Taylor Swift Education Center.

אחר כך נסענו למלון שלנו שבעצם היה ריזורט עצום בגודלו, כמו עיר לא קטנה, ובתוכו היו חנויות, מסעדות, בתי קפה, בארים, פארק מים ואפילו נהר קטן עם סירות ששטו בו.

מקום עצום, צבעוני, שבמשך יומיים הסתובבנו בו וכמעט בכל פעם הלכנו לאיבוד. זו היתה חוויה שונה ממה שאנחנו רגילים ולדעתי המלון הכי גדול שהייתי בו אי פעם. הקישוטים של כריסמס כבר התנוססו בכל מקום והסתובבנו שם קצת כמו אנשי הכפר שהגיעו לעיר הגדולה. היה משעשע.

ביום השני שלנו שם, שהיה גם יום החג עצמו וגם החג הפרטי שלי – יום הולדת – נשארנו לרבוץ במלון ויצאנו רק לקראת ערב לארוחת Thanksgiving מסורתית במסעדה מפונפנת.

למחרת התחלנו את הדרך הביתה, עם עצירת לילה כיפית בלואיוויל קאנטקי, פלוס ביקור במוזיאון שמוקדש לגיבור המקומי, המתאגרף מוחמד עלי. הגענו הביתה בשבת בערב, כשלפנינו עוד יום שלם של רביצה והתאוששות מהנסיעות. אצלי היום הזה הוא חלק בלתי נפרד מהטיול, ולא פחות מהנה.

כמה מדהים זה להיכנס לאוטו בבית, לנסוע 8-9 שעות ולמצוא את עצמנו במקום לגמרי, אבל לגמרי אחר – אנשים מדברים במבטא אחר, דרומי, מזג האוויר חמים יותר, החנויות והכבישים והנוף מחלונות המכונית לגמרי שונים. כמו לנסוע לחו"ל קטן רק בלי לעבור בשדה תעופה. מי כמונו שבאים ממקום כל כך קטן כמו ישראל, יכולים להעריך וליהנות מכל רגע של טיול ושל גילוי מקומות חדשים ומרתקים. וזו רק ההתחלה.

 

 

 

 

וואו עבר זמן מאז הפעם האחרונה. אז מה היה לנו?

ההלואין השני שלנו כאן בארה"ב והראשון בשכונה החדשה הגיע וחלף לו בנעימים. הילדים יצאו לטריק או טריט כל אחד עם חברים שלו, ואנחנו כמו זוג הקשישים שהרגשנו, נשארנו בבית וחילקנו ממתקים להרבה ילדים קטנים שלא נרתעו בכלל ממזג האוויר המעפן (גשם מעורבב עם שלג… למה? למה זה טוב?). הכל הרגיש כל כך טבעי, כאילו שכבר שנים אני מעבירה ככה את היום האחרון של אוקטובר. כמה מהר מתרגלים לחגיגות ולחגים חדשים. הילדים שלנו חזרו קפואים אך מרוצים ומלאים בממתקים.

אחרי יומיים שמנו פעמינו לדטרויט, שעתיים וחצי מכאן, לביקור קצר שכלל צפייה במשחק כדורסל של ליגת ה-NBA. למקרה שתהיתם, בתור מי שבחיים לא ראתה אף פעם משחק כדורסל בלייב קודם לכן, אני חשה עצמי קלאסה – אם כבר משחק כדורסל ראשון, שיהיה NBA. כמו שמשחק הכדורגל הראשון שלי בלייב היה של ברצלונה נגד… קבוצה כלשהיא שאיני מצליחה להיזכר בשמה. בקיצור, לקחתי את כל הבנים שלי לאחלה משחק. כאמור לא יודעת איך זה בארץ, אבל יש לי הרגשה שזה פחות מתוקתק מכאן. פה זו הפקה משומנת היטב, שהרי אין על האמריקאים בהפקות-על של מופעים ואירועי ספורט. אלפי אנשים מגיעים למופע או משחק והכל מרגיש נינוח, רגוע, זורם.

ובכלל דטרויט, עיר שנשמעת "על הנייר" קשוחה וקצת מפחידה, ובטוח שיש בה מקומות לא נעימים, הפתיעה לטובה. עיר גדולה, נעימה, שכיף לטייל בה ברגל, עם אצטדיון ואזור שנקרא greektown והמון מסעדות, בתי קפה, מקומות להופעות. טוב היה גם קזינו, לא אשקר לכם. תהרגו אותי, אוהבת קזינו, מה לעשות? לא כולם מושלמים.

אז כל זה התרחש ומזג האוויר היה סוג של שפוי. עד היום בבוקר, שהתעוררנו למלא מלא שלג שממשיך לרדת בזמן שאני כותבת לי פה בביתי החמים. ועוד לא אמצע נובמבר. לא כזה שמחתי לקראתו, עדיף שהיה בא בחודש הבא מבחינתי, אבל לא שואלים אותי. הכלבה שלנו, אם תהיתם, מאושרת, רק רוצה להיות בחוץ. בבוקר הכבישים היו טיפה חלקלקים אך נסבלים ואני מכינה את עצמי לחורף ארוך ולבן. עם הרבה גיחות למקומות פחות מושלגים. כשאני רואה את כל הקיטורים בפייסבוק והדיווחים מחברים על השרב בארץ, בכל זאת קצת מתנחמת.

ולפני שניפרד קצת סדרות – העונה השנייה של Kominsky Method חזרה לנטפליקס והיא מרירה ומצחיקה וכייפית כמו הקודמת. רק מכינה אתכם שיש שם כמה שחקנים ותיקים שהצטרפו העונה, כולל הופעה קצרה של קתלין טרנר, ומי שזוכר איך היא נראתה פעם, נגיד בניינטיז, שלא לומר באייטיז, עלול לחטוף שוק קטן ואולי אף לחוש עצמו ישיש. טיפ מאחת שיודעת, אז רק הזהרתי, אחר כך אל תבואו לבכות לי.

כמו כן, צפיתי באיחור לא אופנתי ב-El Camino, הסרט שסוגר למי שצפה באדיקות ב-Breaking Bad את הפינה ואת הסקרנות של מה עלה בגורלו של ג'סי פינקמן. והסרט בהחלט עשה לי את הקלוז'ר המתבקש והיה נעים לראות חלק מהדמויות האהובות בפלאשבקים. אז אם גם אתם באיחור, לכו על זה, כיף לחזור לשעתיים לסדרה אהובה. ובברכת מזג אוויר שפוי, ניפרד.

חגי תשרי כידוע בעיצומם ופה אצלנו הם על אש קטנה, בדיוק כפי שמתאים לנו. אם בארץ החגים והקניות והתוכניות והלחצים תקפו מכל עבר, וכל הרעש-רחש הזה נכנס ישר לתוך הגוף והנפש, הרי שכאן יש לנו את הפריווילגיה לחגוג בדיוק מה ומתי וכמה שאנחנו רוצים. וזה חידוש נעים שעוד לא התרגלתי אליו. אז ראש השנה שלנו היה רגוע, שקט, בלי לעמוד בפקקים, בלי להספיק מלא דברים בעבודה (כן, אמנם עדיין איני אוחזת בכזו כאן בניכר, אבל תזרמו), ועם הרבה אוכל טעים וחברים טובים שכל ארוחה ושהייה במחיצתם עושות טוב ומקרבות אותנו בתחושה קצת הביתה.

חלק מהחברים הם ישראלים, אבל רצינו לשתף גם כמה חברים קרובים מקומיים שבאו להרים איתנו כוס (סתם, בקבוק או שניים) יין ושמפניה לרגל השנה החדשה "שלנו", והיה כל כך נעים ומחמם לב לחגוג גם איתם, לאכול איתם תפוח בדבש ולהסביר להם קצת על המנהגים ועל מאכלי החג. בעיקר התלהבו כאן האורחים מקציצות הכרישה, ומכך שאוכלים אותן כדי ש"אויבינו will go away". מי שלא ראה אמריקאים חמודים שותים לשוכרה וזוללים קציצות כרישה עם תפוח ודבש וממלמלים – !enemies – go away, לא ראה שמחה מימיו. אתם רואים איך אני סגורה על כל החגים?! כל הכבוד לי.

את האופן שבו ציינו את יום כיפור אני מעדיפה להשאיר ביני לבין בני ביתי, אבל רק לציין שחשנו אותו, הוא היה פה, ותכלס לא היה מאד שונה מהאופן בו נהגנו לציין אותו בארץ. את סוכות כבר לא נשארה לי כל כך סבלנות לציין, ואיתו הסליחה.

אז מה שבארץ בקרוב זה אחרי החגים, כאן זה עדיין לפני החגים – הלואין, Thanksgiving, כריסמס וערב השנה החדשה – כל זה עוד לפנינו. צבעי הסתיו כבר לגמרי כאן, יחד עם הקור. למעשה, לקח לי זמן להפנים שהתקרר פה המזג, כי בבית נעים כל הזמן, ואם חברה לא היתה מזכירה לי לקחת כובע ומשהו יותר חם מקפוצ'ון, הייתי יוצאת הבוקר להליכה קצרה והופכת לנציב קרח די מהר. הודיתי לה על כך כמובן בחום (חחחח, הבנתם, כן?).

כל אחד נמצא בשגרת חייו, הילדים בבתי הספר, בן הזוג בעבודה, ואני בניתי לי שגרה לא רעה בכלל – של הרבה יוגה, קפה ושיחות נפש, (שלא לומר חפירות עומק) עם החברות שלי. ועדיין חסר משהו שאותו אני מנסה למצוא. עבודה, תעסוקה – משמעות. יש ימים שזה בוער יותר ויש שהרבה פחות, אבל אני עובדת על זה. בעיקר אני יודעת שיש לי מזל שיש לי הזדמנות כזו, שלא נקרית הרבה בחיים של להמציא את עצמי מחדש, או בעצם להמציא גרסה חדשה של עצמי. ואני גם יודעת שזה יקרה וכבר מתחיל לקרות.

וכדי שלא תחשבו חלילה שאני לא משקיעה בנטפליקס ושות' ברצינות, ניפרד בהמלצת צפייה – Working Moms, סדרה קנדית מצחיקה על אמהות בחופשת לידה ועל מה שהופך את חייהן לבלגן מטורלל משעשע שכזה. תיהנו ותצחקו, ושיהיה אחרי החגים שמח!

 

 

 

 

 

כל הזמן קורים דברים חדשים, שאף פעם לא קרו לי קודם. למשל, אף פעם בעבר לא קרה שפספסתי הזדמנות להצביע בבחירות, והנה רק השנה היו פעמיים כאלה. פעמיים שלוו בתחושת החמצה קטנה, יחד עם הבנה משחררת שלפחות עכשיו, אלו לא אנחנו שנצטרך לחיות עם תוצאות הבחירה שלנו. וזו בהחלט תחושה חדשה ולא מוכרת.

לעקוב אחרי הבחירות והמדגם ולהרגיש את המתח, כאילו אני בבית שלי בגבעתיים, ואז אחרי רגע להרים את הראש מהמחשב או מהטלפון, ופה סביבי הכל אותו הדבר ולחלוטין לא קשור לשום דבר שמעסיק את ראשי הים-תיכוני – זה עוד חלק מהנדנדה הנפשית המשעשעת שהפכה כבר להיות חלק ממני.

אנחנו כבר כמעט חודש בתוך שנת הלימודים, ובתי הספר פה ממש לא דומים למה שהכרנו בארץ. ילד אחד בחטיבת ביניים, ואחד בתיכון, ולמעשה שניהם מתנהלים כמו מה שאנחנו מכירים מהאוניברסיטה – אין כיתת אם. לילדים יש מערכת שעות ובכל שעה הם הולכים לכיתה אחרת, לפי המערכת, ולומדים שיעור אחר, עם ילדים אחרים. המורים נשארים בכיתה הקבועה שלהם, אלה הילדים שמתחלפים. וזה מתנהל ממש לא רע. לפעמים מאתגר להם להגיע מכיתה בקומה ראשונה לשיעור הבא בכיתה שנמצאת בקומה שלישית ויש רק חמש דקות, אבל בגדול הם מסתדרים ממש מצוין, ומעוררים בי הערצה, הילדים שלי. ההסתגלות שלהם, הגמישות שלהם, האנגלית שבכל יום הם שולטים בה יותר, עד שהם כבר מזמן מגחכים על העילגות והמבטא של אמא שלהם. אני חושדת שזה מה שנקרא נחת. טפו חמסה, כמובן!

מזג האוויר חמים ונעים רוב הזמן. כמי שכבר עברה חורף מישיגני קשה אחד, אני מוצאת את עצמי ממש נהנית מכל יום של שמש, אפילו שלפעמים חם מדי, כי אני זוכרת שבעוד לא הרבה זמן נהיה במזג אוויר שונה לגמרי, שלא לומר מקפיא. אז בניגוד לארץ, ששם סבלתי כל כך בקיץ ורק באוקטובר חזרתי לחיים, כאן לא רציתי שייגמר הקיץ. והסתיו – רק יופי אני רואה בו – חמים עדיין ומצד שני כבר מתחילים לראות עלים צהובים ואדומים. פשוט עונה מהממת. אחר כך יבוא חורף, אינשאללה לא נורא מדי, ואז שוב יחזור האביב שבו הכל מתעורר חזרה ולובש ירוק. ושוב יושלם מעגל.

זה שסתיו עכשיו לא אומר שהוא לא משוגע בדרכו. לפני שבוע בערך היתה כאן סופת גשמים, רעמים וברקים, שהשאירה עשרות אלפי אנשים בלי חשמל למשך שעות ארוכות ואפילו ימים. אחר כך הסתבר שזה היה סוג של טורנדו שעבר כמעט מעלינו, ואזעקות הטורנדו הופעלו. לא ששמנו לב. לי זה נשמע בדיוק כמו סירנות אמבולנס/ משטרה ורק בדיעבד התברר שהיינו אמורים לרדת לקומה התחתונה. אלא שבשלב הזה סתם לא היה לנו חשמל וישבנו עם נרות בבית חשוך במה שניתן להגדיר באופטימיות "רומנטיקה", ולא היינו מודעים במיוחד לדרמת הטורנדו. חוץ מזה, אחרי שיושבים במקלט בגלל טילים שמתעופפים מעל הראש, איכשהוא טורנדו נשמע קצת פחות מאיים. ישראלים מתנשאים אנחנו, בקיצור.

אז היינו בלי חשמל כמעט 24 שעות, מצב שבארץ אף פעם לא קרה לי. יכול להיות שאני מתגעגעת פתאום לחברת החשמל הישראלית? לא יכולה להכחיש, כי כאן הכל מתנהל בעצלתיים, כל כך תחושת עולם שלישי שכזה. אבל מי שלא ראה את שמחת הדיירים כששוב הבית מואר ותוסס, לא ראה שמחה מימיו!

עוד אירוע מרטיט היה משחק הפוטבול הראשון שלנו. משחק של נבחרת התיכון, שהתחיל בצהלה והתרגשות ונגדע באיבו בשל סופת ברקים משוגעת (לא אותה סופה שהשמצתי לעיל!). התזמורת של התיכון שמורכבת כמובן רק מתלמידים היתה מדהימה, מקצוענית ונתנה שואו מרהיב, הפוטבול עצמו היה… אני יודעת, נו… פוטבול. ורגע לפני שהשעמום איים להרדים אותי, הודיעו בכריזה שהמשחק מופסק בגלל סופת ברקים. דקות ספורות אחר כך מצאנו את עצמנו באוטו, למרבה המזל, וגשם, שהתיאור "זלעפות" ממש קטן עליו, ניתח עלינו משמיים זועמים. נאלצנו לנסוע לאכול המבורגר עד יעבור זעם. מיותר לציין שהמשחק לא התחדש באותו ערב.

רק מזל שלמחרת היה יום כל כך יפה, שהעמסנו את הכלבה ונסענו לחוף כלבים בלייק מישיגן, להלן הים שלנו. כמה נעים ללכת כמה דקות ביער עם עצים גבוהים וירוקים ואז להגיע פתאום לחוף ים יפהפה, עם שמי תכלת ומים מלטפים.

וככה, עם הסתיו המשוגע והקסום הזה, אנחנו לומדים להעריך את מה שיש וליהנות מכל דקה, ומקווים ומצפים ומאחלים שנה טובה לכולם כולם כולם, שנה של התחלות טובות וחדשות, עם חשמל עובד ובלי אזעקות מאף סוג.