לונג טיים! לוקח לי זמן להושיב את עצמי לכתוב קצת.
רק כשמתחיל העיקצוץ הזה בידיים, מועקה קלה מצטברת בבטן, משפטים מתחילים להתחבר להם בראש מבלי לשים לב – אז אני מבינה שהגיע הזמן לעוד סשן של קצת כתיבה מרפאה. כי זה מה שזה עבורי – מקום לאוורר מחשבות, חששות, תקוות. הכל ביחד. להוציא הכל אל אוויר העולם, ומשם להתקדם הלאה.
אז השבועות האחרונים היו בסימן אביב מתקרב. השלג נמס, רואים אדמה. חשבתם פעם כמה מרגש לראות אדמה, כביש? דברים רגילים כביכול. אבל כששלושה חודשים לא רואים אותם, והכל נמצא תחת מעטה לבן של שלג וקרח, פתאום לפגוש אותם מחדש, זה אשכרה מרגש.
עוד אירוע מרגש היה יום ההולדת של הילדון הצעיר. בישראל תמיד חגגנו עם הילדים בכיתה, וגם השנה הוא רצה את החגיגה. עם הרבה חששות והתרגשות הזמנו הביתה כמה בנים מהכיתה, וחתן יום ההולדת ארגן משחקים ו"הנחה" את האירוע. אני בטוחה שלא תתעלפו מתדהמה כשאגיד שהכל היה ממש כמו בארץ. איזה קטע, מסתבר שבנים בכיתה ה'-ו' פה בארה"ב, הם ממש אותו הדבר כמו בנים בישראל! הלם. אז היו כמה בנים, הם שיחקו, השתוללו, אכלו מלא פיצה וממתקים ועוגה, וסיימו בכדורגל בחצר. ההבדל היחיד הוא שבארץ לא היו לי מרחבים ודשא צמודים לבית, וכאן יש. אפילו שהדשא צהוב ומרוט כולו מהחורף שעבר עליו, יש מגמת התאוששות.
גם אנחנו מפשירים וממש מהר שכחנו את זוועות החורף. אפילו שעדיין לא הנצו העלים ועדיין לא פרחו הפרחים שכולם הבטיחו לי. הכבישים בלי קרח – כל השאר זה בונוס! או לפחות ככה אני מרגישה אחרי החורף הזה.
וכמה שלא ייאמן לחשוב על זה, שנת הלימודים קרובה לסופה. אנחנו עכשיו ב-spring break, והילדים בעשרה ימים של חופש. אנחנו מארחים בני משפחה יקרים ופנינו אל השנה הבאה. הגדול עולה לתיכון, הקטן יעבור לחטיבת ביניים, אנחנו בקרוב נעבור לשכונה חדשה, בית חדש, עוד התחלה חדשה. תשעה חודשים אנחנו כאן. תשעה חודשים של שינוי מטורף.
יש ימים שהם כמו רכבת הרים רגשית, יש ימים שאני עדיין בפנים מרגישה את הצעקה המופתעת בתוכי – מה עשית??? כי לעזוב את ישראל היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי. ולמרות ששנים רציתי את זה, ולמרות שלא יכולתי להמשיך בשגרה שלנו שם מבלי לעשות את הצעד הזה של לגלות את עצמנו במקום ובתרבות שונים, ולמרות שעשינו הכל בעיניים פתוחות לרווחה ובחשיבה רציונלית – למרות כל זה, יש רגעים שאני עדיין צריכה לצבוט את עצמי ולהאמין שהיה לי את האומץ לעשות את הקפיצה הזאת.
ויש רגעים ממש לא פשוטים, רגעים שמרגישים לבד, גם בתוך חבורת אנשים, רגעים של געגוע לקפה קטן של שישי בבוקר עם חברות אהובות של שנים, רגעים של תחושת חוסר שייכות למקום בו אנחנו נמצאים ורגעים של געגוע לאנשים ולמקומות במדינה אחת קטנה במזרח התיכון – למרות כל אלה, ולעומת כל אלה יש רגעים שאני מרגישה הכי חזקה בעולם, רגעים שאני הכי גאה בעצמי ובמשפחה הקטנה שלי, בחוזקה שלנו וביכולת להסתגל למצבים חדשים.
וכבר בעצם התרגלתי ל"מאניה-דפרסיה" הזו, לידיעה שיש ירידות ועליות בתחושה הכללית, ושכמו שזה יורד, ככה זה עולה בחזרה ומתאזן לו. ולומדים לחיות עם חלק קטן בלב שמתגעגע כל הזמן, לתת לו את המקום שלו, לכבד אותו, ועדיין להמשיך בכל מה שהמציאות והחיים הטובים כאן מזמנים לנו. שיעור מאלף של הבנה עמוקה של עצמנו שלא היתה אפשרית לנו במקום המוכר והנוח. וכמה משמח שיש לנו את הזכות ללמוד ולחוות אותו.
