כמה מעט ידעתי על חורף עד לפני שבועיים-שלושה. כלום לא ידעתי. לא ידעתי שיש כל כך הרבה וריאציות של שלג, קרח, ברד. לא ידעתי שאחזה במראה מדהים כל כך של ענפים, וענפיפים (בטח יש מילה כזאת, לא?) וגזעי עץ שפשוט עטופים בקרח שקוף, ושכל הרחוב ייראה כשטוף בצבעי שחור-לבן, כאילו מישהו הקפיא את כל הצבעים האחרים בעולם.
לא ידעתי שלנסוע באוטו חדש לגמרי, עם הנעה כפולה, כלומר 4 על 4 (אל תשאלו אותי מה זה, אבל זה טוב!) יכול להרגיש כמו לשוט בסירת נייר בים סוער ושהברקסים ישתפו פעולה רק על בסיס רצון טוב. ואין להם הרבה.
לא ידעתי שהילדים יישארו בבית ולא ילכו לבית ספר כמעט שבועיים כי הכבישים מסוכנים מדי או כי יש הפסקות חשמל של שעות ארוכות בגלל הקור ובגלל ענפים גדולים שפשוט נפלו כמו גפרורים מכובד הקרח שהצטבר עליהם.
לא ידעתי שיש קור כזה שבו מסוכן להיות בחוץ למשך יותר מ-10 דקות, ושאפילו העיניים שלנו עלולות להיפגע, בהתחשב בעובדה שזה האיבר היחיד שנותר חשוף ללא הגנה כשיוצאים עם הכלבה לטיול אקסטרימי בשלג.
כל כך הרבה דברים למדתי מאז. בעיקר למדתי שהחורף פה דורש סבלנות. סבלנות, כי היום לא כדאי לנהוג, אז נישאר בבית ונעסיק את עצמנו (נטפליקס יקר שלי), ונאכל מה שיש בבית כי מי רוצה לצאת למסע קרחוני עד הסופר? עדיף מחר. או מחרתיים. או כשמזג האוויר יתאפס על עצמו. ואפרופו יתאפס, למדתי גם שאפס מעלות צלזיוס יכולות להרגיש ממש חמימות, לעומת מינוס 21.
אפשר להגיד שלמשך שבועיים שלושה, הכל אצלנו די קפא, יחד עם המדרכות והכבישים. השגרה נעצרה. פגישות נדחו, בית ספר נסגר, נסיעה יומיומית של בן הזוג לעבודה הפכה למסע איטי, והכל בעצם היה תלוי לגמרי במה שקורה מחוץ לדלת הבית.
לא יודעת למה אני מדברת בלשון עבר, כי אף אחד לא הבטיח לי שזה נגמר. למעשה יש סיכוי די גדול שהשבועיים שלושה הקרובים ייראו ככה גם.
אבל למזלנו היתה לנו אתנחתא מכל הלבן הזה בסופ"ש האחרון, כי טסנו לעיר האהובה כל כך – ניו יורק. שלושה ימים שממש ראינו אדמה. היו עוד צבעים, היתה מדרכה, כביש, עצים, מוניות צהובות. הלבן שלנו נצבע בצבעים נפלאים כל כך. ואגב, אם מישהו פה מקבל את הרושם שבניו יורק היה חם, אז תרשו לי לתקן – ממש לא. היה קור אימים. הטמפרטורה נעה בין אפס ל-2 מעלות צלזיוס, חמים במונחים של מישיגן, אבל היתה רוח אכזרית כל כך, שהיתרון היחסי של "החום" מיד נעלם וגם בניו יורק הסתובבנו עם כל האקססוריז הסקסיים – כפפות, כובע, מגפיים, וצעיף על חלק נרחב מהפרצוף.
אז ולמרות שגם שם היה קר, היינו בניו יורק, והיא יפהפיה וטובה בכל מצב ובכל מזג אוויר. טיילנו ברגל עד שכמעט נשרו לנו הרגליים, הולכים קילומטרים ונהנים מכל דקה. היו נופים, היו מוזיאונים, היה אוכל טעים ומגוון, היה קפה טובבבבב! פגשנו חברים, הילדים שיחקו וגמעו קצת עיר גדולה. תענוג! והכי מוזר (בקטע טוב) זה שניו יורק קרובה אלינו עכשיו מרחק שעה וקצת טיסה. לא צריך לטוס ממנה לארץ, וזה כל כך נחמד להפנים שאפשר לקפוץ אליה לסופ"ש מדי פעם, ולא לתכנן חודשים מראש ולא לטוס טיסות של 12 שעות אליה וממנה.
ניו יורק הטעינה את כולנו באנרגיות חדשות, של טיול, של סקרנות, של יופי, וכך חזרנו אתמול הביתה לעוד כמה שבועות ארוכים של חורף, עם אזהרות סופה ותקוות של ילדים לביטול לימודים. אז בברכה המישיגנית הידועה, stay warm, ובשיר קטן, להית' עד לפעם הבאה.