בית ספר, שיקגו וגראז' סייל

20180820_083448.jpg

שני תלמידים חדשים בכניסה לבית ספר, סתם יום שגרתי (!not)

פרק חדש נפתח אתמול אצלנו, עת התחילה שנת הלימודים בבית הספר.

כן, כשבארץ עדיין כולם עמוק באווירת חופש גדול, מיוזעים ומטורללים מהלחות והחום הבלתי אפשריים, כאן התחילה לה שנת הלימודים באווירה רגועה וכמעט אגבית.

שני התלמידים שלנו עלו על תלבושת אחידה – חולצות פולו בצבעים של הדגל האמריקאי – כחול, אדום, לבן (באמת!), ומכנסי חאקי, שחור או נייבי. הם מאד רציניים פה עם התלבושת לבית ספר ויש איסור גורף על מכנסי ג'ינס, סנדלים וקפוצ'ונים. יענו שיהיה מראה "מכובד".

הקניות לקראת החזרה לבית הספר כללו גם תיקים, מחברות, קלסרים, עפרונות ודפדפות למיניהן.

ביום הראשון אני כמובן התרגשתי הרבה יותר מהילדים, שלמרבה הפלא היו רגועים ושמרו על חזות קולית ובוגרת. הם כבר די חיכו שתתחיל השנה, ושנראה סוף סוף מה קורה כאן בבית הספר. וגם ולא פחות חשוב ואולי אף יותר חשוב – שנראה מה מגישים בקפיטריה. אז כמו שאפשר היה לצפות, לא מדובר במזון בריאות, אבל אני משחררת את העניין הזה כרגע. יש גבול בכמה דברים אפשר לאחוז בו זמנית.

20180820_084949.jpg
דוגמית מארוחת הבוקר, לפחות ילד אחד מבסוט, לא מגלה איזה מהם

אז אחרי יומיים שלמים של לימודים אני יכולה לספר שמה שקורה בבית ספר זה – "כיף". סוף ציטוט. כלומר, למרבה הפלא, בדיוק כמו בארץ, הילדים לא כזה מנדבים מידע וצריך לחלוב אותם. תדהמה. אז אני חולבת בחריצות, כמובן, ובינתיים נראה ש… ובכן, כיף. ומבחינתי זו לגמרי הצלחה, ורק שימשיך באופן הזה, ואני כל כך מחכה לרגע שהם יתקנו את הטעויות שלי באנגלית. אומרים שזה קורה יותר מהר ממה שמצפים.

ריגוש נוסף היה ביקור בזק בשיקגו. היינו (טוב, רק המבוגרים שבינינו) מאד סקרנים וקצת מתגעגעים לאווירת עיר גדולה, אז נכנסנו לאוטו ואחרי 3 שעות קצרות יצאנו ממנו לעיר אמיתית! ויפה! גורדי שחקים, רכבת, מלא מסעדות, מזרקות וזיהום אוויר – כמו שצריך. בילינו בה יום כייפי, עם מראות של lake Michigan מהצד השני שלו, וחזרנו בערב הביתה, תוך הבטחה לחזור לעיר מתישהו בקרוב ליומיים שלושה ולחרוש אותה טוב טוב.

20180818_144510.jpg
שיקגו, את יפה!

ועכשיו שהילדים עסוקים ובן הזוג עסוק כבר מזמן בעבודה, יש לי זמן לעניינים שלי. וכרגע העניינים שלי כוללים בעיקר ג'ים. לא להיבהל, כמובן שאני הולכת רק להתעמלות-קשישים או מאותגרים, ויוצא ככה שאני תמיד הכי צעירה בשיעור. ואני לא מתלוננת! ממש כיף לי להתחיל ככה את היום.

עוד עיסוק או אולי תחביב, או אולי סטייה – גיליתי את הגראז' סייל. האמריקאים החמודים האלה פשוט מוכרים את כל השטויות שהם כבר לא צריכים, בעיקר בסופי שבוע. הם ממלאים את הגראז' שלהם בכל דבר שמיותר להם, ומוכרים אותו במחירים מגוחכים. ואני כאן כדי לפשפש בחדווה בכל האוצרות שלהם ולרכוש פה ושם. תהרגו אותי, אבל זה מה זה כיף!

20180819_163932.jpg
שלושה ספרים ושני משחקים לילדים ב-6 דולר. על זה נאמר – לא בזבזתי – חסכתי, לא?

אז ככה עוברים להם הימים אצלנו. לא רע, לא רע בכלל. שגרה חדשה, ערים ומקומות מסקרנים שמחכים שנגלה אותם, ואוצרות ישנים של אחרים שהופכים אצלנו לחדשים ומרגשים.

קיץ אמריקאי

20180811_184749.jpg
בריכה, בריכה ושוב בריכה. לא נמאס להם לעולם

הרבה זמן לא כתבתי. מוזר כמה אפשר להיות עסוקים גם כשאין עבודה "רשמית". העבודה שלי כרגע היא למידת המקום החדש, החל מהלמידה הגאוגרפית של איך להגיע ממקום למקום (לא שורדת בלי הנווט של הרכב!), ועד לאיך להתנהל מול אנשים, מוסדות רשמיים וכו'.

וכיוון שעדיין חופש, רוב הזמן בכלל מוקדש לבילויים עם הילדים. מה שבארץ סביר להניח היה מוציא ממני קיטורים על התמרון בין העבודה, לבית פלוס חום ולחות בלתי נסבלים, הפך כאן למטרה בפני עצמה – לבלות עם הילדים. אז כמובן זה שאין לי עבודה לרוץ אליה או להיות מוטרדת ממנה זה חלק מהעניין, אבל זה לא רק זה.

לפני שעזבנו קראתי לא מעט על חוויות רילוקיישן של אנשים, וכולם דיברו על כך שהתא המשפחתי הגרעיני מתחזק והופך ליחידה מגובשת וקרובה. זה כבר מאד מורגש אצלנו, ואני נהנית מכל דקה. רגע לפני שהילדים מתבגרים ומתנערים מההורים החופרים שלהם (חוצפה – הם רק עכשיו נולדו!) קיבלתי מתנה של זמן איכות יקר כל כך איתם. זמן שבו אנחנו מכירים אחד את השני, בלי הסחות דעת, בלי המעגל המחבק של המשפחה המורחבת, ועדיין בלי תעסוקה מחוץ לבית לשלושתנו (בן הזוג הרי הולך לעבודה כל בוקר).

ואני מרגישה איך מיום ליום הלב נפתח עוד קצת ואותנו מתוודעים אחד לשני באופן שבו מעולם לא היה אפשרי כשהיינו בארץ – במקום, בשפה, בשגרה המוכרים.

השבוע אפילו חווינו נסיעת עבודה של בן הזוג. כמעט שבוע שהוא לא היה, נסע למקום מרוחק לעבוד ואנחנו נשארנו בבית, שומרים על השגרה החדשה שלנו, הנעימה, על הארוחות, על החברויות החדשות שנרקמות כאן, על הקניות. והכל זרם והתנגן לנו בצורה הרמונית.

20180811_204740
החומוס האמריקאי הביתי הראשון שלנו

וכשהוא חזר, השמחה היתה גם גדולה. סוף השבוע מוקדש לבילוי משפחתי ואפילו לניסוי חומוס ביתי אמריקאי ראשון שיצא מעולה. הקצב אחר לגמרי ממה שאנחנו רגילים אליו. וכמה מהר מתרגלים לקצב האיטי, לשקט העוטף אותך בתוכו.

בקרוב יתחילו הלימודים בבית הספר של הילדים. דברים ישתנו שוב. הם ייכנסו לשגרה החדשה שלהם, ואני אהיה פה בשביל לעזור להם עד כמה שאפשר. ואז אתחיל לחשב לעצמי מסלול חדש ומרגש משלי.

על אנשים וכלבים

קודם כל חייבת לעדכן שעברתי את הטסט, למרות שנלחצתי ברמות של כלה, ולא ממש ברור למה. אני נוהגת כבר 29 שנה (לא מאמינה!!!) אבל המילה "טסט" הלחיצה אותי טוב טוב. אז זה מאחורינו. הבוחנת כיוונה אותי לכל סוג כביש אפשרי, הורתה לי לחנות במקביל וברוורס (מצחיקה, מי שחנה 20 שנה בתל אביב, לא נבהל מזוטות כאלה), ובין לבין ניהלה איתי סמול טוק על ישראל, על הבת שלה שביקרה שם וכמובן על מזג האוויר.

20180727_113324.jpg
רגע לפני מבול

אפרופו מזג אוויר – יש פה חתיכת קיץ מעניין. כל יום משהו אחר לגמרי – יום אחד חם ולוהט, למחרת גשם דק שמטפטף יום-יומיים שלמים. ואחריו שוב יום חם-אש. יום של בריכה, כפי שמכנים את זה כאן בבית. אחריו יום שמתחיל חם, ממשיך במבול משוגע של 10 דקות ואז חוזר לשמש יוקדת, עד הערב, שאז מתחילה בריזה נעימה.

בגדול הסידורים החשובים מאחורינו, עכשיו שאפילו הצלחנו לעשות ליסינג לאוטו. זה היה כרוך בהמון מסמכים, מיילים הלוך ושוב עם הסוכנות, עם הביטוח, ועם מי לא. אבל מאתמול – יש אוטו חדש, יפה, מפנק, ובנוי לנסוע בכל השלג שכולם מפחידים אותנו לקראתו.

אז מה אנחנו עושים כל היום? נהנים מהחופש כל עוד אפשר. הבן זוג הולך לעבודה, אני והילדים לפעמים סתם מתבטלים בבית, ולפעמים יוצאים לבריכה, לסרט, לספריה. הימים עוברים בנעימים בסך הכל.

אה ויש גם את הכלבה היפה שלנו. היא עברה איתנו וכמובן שהיא התאקלמה ראשונה. בשבילי החוויה איתה כאן מאד שונה מאשר בארץ. בארץ ללכת איתה לטיול ולגינת כלבים היה חוויה חברתית גם בשבילי. בזמן שהכלבים היו משתוללים בגינה, מתלכלכים בבוץ ורצים אחד אחרי השני בלי סוף, בני האנוש המלווים אותם היו יושבים, מקשקשים, והיו מתנהלות שם לרוב שיחות נעימות, לפעמים עמוקות, שנסובו לא רק על ענייני כלבים. כאן בשכונה שאנחנו גרים בה, יש גינת כלבים קטנה, רק שאף פעם כמעט אין בה כלבים ואנשים. וגם כשכבר נכנסים, הם לא משאירים שם את הכלב ליותר משתי דקות. ומעבר לזה, נניח שאני מטיילת בשבילי השכונה, עם הכלבה המהממת שלי – בארץ היו מלא מפגשי רחוב כאלה – כאן, הם מתרחקים מאיתנו.

20180725_180342
כלבה יפה ושמחה

כלומר אין כאן, לפחות במקום שאנחנו גרים בו, את תרבות משחקי הכלבים שיש בישראל. זה נראה שהם מפחדים, חוששים אולי שהכלב שלהם יינשך, ישתולל מדי, אולי מפחדים מתביעות. לא יודעת ממה בדיוק, אבל זה משהו שחסר לי. ההתאווררות היומית הזו שהיתה לי ולכלבה, לה עם כלבים ולי עם הבעלים שלהם.

ההתנהלות הבין-אישית שלהם כאן מאד… איך נקרא לזה… מסויגת. הם ידברו איתך ברחוב, יחייכו, אפילו יציגו את עצמם וילחצו יד, ידברו על מזג האוויר, אבל זהו. לא ייתנו לכלב שלהם להתקרב מדי אל הכלב שלך, ולא יתקרבו אליך בעצמם יותר מדי. אז מה שנותר לנו בעיקר זה טיולי טבע, שיש כאן מטר מהבית, המון מרחבים של דשא ופרחים והרבה מקום בשבילה לחקור ולרחרח.

20180726_121215 (1)
גינת כלבים "כמו בארץ"

לפני כמה ימים גיליתי גינת כלבים שנמצאת 10 דקות נסיעה מכאן, והייתי חייבת לבדוק מה הולך שם. נכנסנו לאוטו, אני והבן שלי והשחרחורת שלנו, והגענו לגינה שמאד הזכירה את הגינות הישראליות – הרבה כלבים רצים, שמחים, ואנשים שגם תכלס מדברים אחד עם השני. וזה היה מאד משמח לגלות.

אז נכון שזה במרחק נסיעה ולא מטר מהבית, אבל היה טוב להיווכח שאם מחפשים מספיק טוב, נמצא את כל מה שאנחנו צריכים. וזה חתיכת מוטו לחיים שאני אוהבת לבדוק כמה שיותר כדי ללמד את הבנים שלי שהכל קיים, רק צריך להתנסות כמה שיותר ולחפש טוב-טוב.

 

 

 

 

 

צעדים קטנים

מדהים כמה מהר נכנסים לסוג של שגרה נעימה. אפילו שיש מיליון סידורים ומהמורות ביורוקרטיות, יש גם כל כך הרבה שקט בחופשת קיץ רגועה, אני והילדים, מכינים ארוחות, נחים, הולכים לבריכה ופשוט… חיים.

20180708_174846.jpg

בן הזוג התחיל את העבודה החדשה, זו שהביאה אותנו לכאן, למקום שלא שמענו עליו קודם. הוא יוצא בבוקר וחוזר בחמש. כלומר אני מקפיצה אותו בבוקר ומחזירה אותו בחמש, כי אנחנו עם מכונית אחת שכורה.

אבל זה שהוא מסיים לעבוד בחמש אחה"צ, זה פשוט בלתי נתפס! זה משאיר לא מעט זמן לנוח, לבלות עם המשפחה, לעשות קניות, לנקות את הראש. המון זמן פנוי פתאום. בארץ הוא לא היה חוזר לפני שבע-שבע וחצי בערב, ועוד היו לו המון ווטסאפים ושיחות עבודה. אז כבר מדובר בשדרוג.

הזמן שלי מוקדש להרבה סידורים וגם לבילוי עם הילדים. בקומפלקס הדירות שאנחנו גרים בו, יש בריכה כיפית וגם חדר כושר, וכמובן כמה מסכי טלוויזיה ואינטרנט. זה מספק תעסוקה, ובעיקר סיפק תעסוקה עד אתמול, שרק אז זכינו סוף סוף להתחבר לווי פיי.

20180715_114524.jpg
מבשלים כל יום

 

כן, הדברים נעים פה בקצב איטי הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים אליו בארץ. זה יכול להטריף. ואין עם מי לדבר. בנימוס מופלג הם פשוט שולחים אותך לקיבינימט. בארץ היו שולחים אותי לשם בפחות נימוס…

זה שאין לנו קרדיט זה מצב בעייתי אבל זמני. בגלל זה למשל לא מוכנים לחבר אותנו לכבלים, אבל לווי פיי כן. לא יודעת מה ההיגיון, הרי זה לא שאברח מפה עם הכבלים. וזה העניין, להם יש את החוקים והנהלים שלהם, ושום דבר לא יזיז אותם. לחיבור לווי פיי – חיכינו 10 ימים. זה מטורף לגמרי במונחים ישראליים, אבל כאן הגיוני.

אז עכשיו יש ווי פיי, ויש נטפליקס ויש הולו, ואנחנו מחוברים לעולם קצת יותר ממה שהיינו. וזה נחמד.

חוץ מזה, התחברנו לישראלים המועטים שיש כאן וזה גם נעים ומאד עוזר. לפרוק קצת מעל הלב את הקשיים, המועקות, הם עוזרים לנו להבין איך דברים עובדים כאן, כי צריך ללמוד, ממש ללמוד איך להתנהל כאן נכון. בלי העזרה הזאת הכל היה עוד יותר קשה, ואני שמחה ומודה על כך יום יום, שיש את האנשים החמודים האלה כאן, כולל ילדים בגילים שקרובים לילדים שלי.

עוד מאירועי השבוע – הלכתי למשרד הרישוי לבקש רישיון נהיגה, אז כמובן שצריך לעשות תאוריה וטסט. עשיתי בו במקום תאוריה, בלי ללמד מראש ועם פחד גדול ופלאשבקים מגיל 17 והתאוריה בארץ. ממש פחדתי לא לעבור, אבל למרבה השמחה – עברתי. בשבוע הבא יש לי טסט. בן הזוג, לא ברור איך, עם העבודה והעומס, תיקתק את זה אתמול (תאוריה) והיום (טסט). בקרוב אצלי.

20180710_193246
כמעט שקיעה

אז אנחנו כאן. לומדים כל יום עוד משהו ועושים עוד צעד בהתאקלמות למקום חדש ושונה לחלוטין מהמקום שהשארנו מאחורינו. וזה מרגש ומפחיד ומשמח – הכל בנשימה אחת. ואין על התחושה המסעירה זו מבחינתי.

 

קופי פייסט לחיים שלמים בפחות משבוע

כמה עברנו מאז הפוסט הקודם! בתוך פחות משבוע טסנו עם שני ילדים, כלבה וחמש מזוודות מתפקעות, בטיסה טרנס-אטלנטית ארוכה, כולל קונקשן, התאחדנו עם הכלבה שנאלצה לטוס בתא המטען, נסענו שעות בכבישים, לנו במלון, עברנו דירה, קנינו ציוד לבית שלם כמעט… ובטח יש עוד דברים ששכחתי.

20180706_220608
קמפינג בסלון

מכירים משחקי לוח, שלוקחים חייל ומעבירים אותו למקום אחר לגמרי? ככה זה מרגיש. החלפנו את כל מה שאנחנו מכירים במשהו חדש לגמרי.

אחרי שעברנו את הטיסות והתאוששנו קצת, התחלנו להסתובב באזור החדש בהרכב מלא, כולל הכלבה שבאופן מובן לא התחשק לה לעזוב אותנו לרגע. היו לנו שלושה ימים עד מעבר הדירה, ששכרנו מראש, בביקור מקדים שערכנו לפני חודש וחצי. הדירה נמצאת בקומפלקס דירות בפרבר של העיר גרנד רפידס, מישיגן. ירוק פה, מאד! יש הרבה שבילים ודשא ואנשים שאומרים שלום סתם ככה.

20180707_171649.jpg
קפה וכלבה

הדירה לא מרוהטת, היו בה רק מכשירי חשמל, אז בתוך יום וחצי קנינו ציוד של בית שלם, ציוד בסיסי כלומר. לדירה עברנו אתמול והמיטות הגיעו רק היום. אז העברנו לילה דמוי קמפינג עם בתי מיטות מתנפחות בסלון. זה היה כיף! כל האירוע הזה, המעבר הזה, אני מתייחסת אליו כאל משחק לוח. כל חוויה שאנחנו עוברים היא כמו במשחק. נמאס לי לקחת את החיים כל כך ברצינות, הגיע הזמן לשחק. לשחק בחשיבה ובאחריות כמובן. הכל נראה פחות כבד ככה.

ואחרי חיים שלמים של דאגות, חרדות, ופחד, שרק משאיר אותך במקום, כמה זה מרענן לשנות גישה, לעלות למעלה עם נקודת המבט, להסתכל על עצמנו מלמעלה, לראות את כולנו כפיונים קטנים שזזים לנו ממקום למקום, מנסים קצת פה, הולכים לשם.

אז יש דברים שלא הולכים כמו שרצינו. הבירוקרטיה איטית, אין לנו קרדיט פה באמריקה אז זה די קשה להתחיל. לאינטרנט ולטלוויזיה עדיין לא הצלחנו להתחבר (אל תשאלו…), חשבון בנק לקח לנו בערך יממה לפתוח, גם בגלל נוקשות אמריקאית וגם כי אנחנו טעינו במשהו, ובקיצור יש דברים שנסחבים להם ואנחנו מגייסים את כל הסבלנות שלנו כדי להתמודד ולהבין שאנחנו נתקדם פה צעד אחר צעד, בדיוק כמו שצריך כנראה.

והעיקר – יש קפה, יש ספה. יש הרבה כל כך.

פרידות וסגירות

הימים טסים, מה שאומר שתיכף גם אנחנו.

סוף השבוע האחרון בדירה שלנו, בארץ, מזמן הרבה פרידות מאנשים אהובים והתחושה הופכת כבדה.

כל הסידורים האחרונים, מיון החפצים והאריזה המאסיבית נעשים עכשיו. גם מסיבות הסיום של הילדים בבית הספר והפרידה מהחברים ומכל המשפחה – הכל מתנקז לימים האחרונים שלפני הטיסה.

אבן קטנה מתיישבת לה בגרון.

מנגנוני ההגנה של הנפש כל כך מופלאים. כיוון שהפרידה מכל מה שמוכר וקרוב כל כך נועזת ובלתי נתפסת כמעט עבורי, אני מרגישה עכשיו בעיקר סוג של ערפול. עצובה אבל עצורה. מתרגשת אבל לא עולה על גדותיי. חוששת ושמחה בעת ובעונה אחת. הרגש הופך שטחי יותר ממה שאני מכירה ויודעת שאני יודעת להרגיש. קצת כמו לצפות בסרט על עצמך.

IMG_20180623_142949_277.jpg

אבל אני צריכה להתמקד בכל מה שיש עוד לעשות בימים האחרונים, לא יכולה להרשות לעצמי להרגיש עד הסוף. אני יודעת שכל הרגש הזה יצטרך למצוא לעצמו ביטוי. בקיצור, צפוי מתישהוא בכי עסיסי ובריא ואני אקבל אותו בברכה, אם הוא יגיע.

בינתיים כל המשימות סומנו בווי. השכרנו את הדירה, צבענו אותה, חילקנו רהיטים, שלחנו חפצים.

רק את עצמנו נותר לארוז. ולפנות כל מה שלא מצא לו בית אחר. וכמובן שגם נותר לחבק ולהיפרד מהאנשים הקרובים אלינו ביותר.

בעוד שלושה ימים נצא למסע, ושם מעבר לים מחכות הרבה משימות מהסוג ההפוך. לשכור דירה במקום להשכיר, לקנות אוטו במקום למכור, לצייד דירה חדשה במקום לפזר את חפצינו לכל המעוניין. להכיר אנשים חדשים במקום להיפרד.

כל כך הרבה אתגרים וריגושים בזמן כל כך קצר ורגע נדיר של בריאת המציאות שלנו מחדש.

 

 

 

אורזים וזורקים

ההכנות נכנסו להילוך גבוה בשבועיים האחרונים. וחלק חשוב מהן הוא להחליט מה ייסע איתנו לארה"ב ומה לא.

כל כך הרבה חפצים מיותרים אנחנו אוספים וצוברים בבתים שלנו ולא תמיד מצליחים לעצור רגע ולמיין וחשוב אם אנחנו באמת צריכים כל כך הרבה דברים.

כך זה אצלי בכל אופן. תמיד אני צריכה מאורע גדול כדי להזיז את עצמי. מאורע ברמת לעבור דירה מינימום, שלא לומר ברמת לעבור מדינה.

הבוקר היו אצלנו מחברת השילוח וארזו לנו את כל החפצים האישיים שאנחנו חושבים שנצטרך שם. נתאחד איתם שוב בעוד למעלה מחודשיים. חוויה משונה ומשחררת כל כך. בכל ארון וכל מדף מתחדדת ההבנה כמה מיותרת האחיזה בחפצים. כמה משחרר ה… שחרור שלהם.

קילפנו מעלינו לאט לאט עוד חפץ, עוד ספר, עוד אלבום. מנסים לדמיין את עצמנו של עוד חודשיים-שלושה ואת מה שנצטרך. מה ייתן לנו תחושת בית. מה יעלה חיוך, מה ירגש וגם יעציב ויגרום לגעגוע? כמה הזוי הכל מרגיש עכשיו. הזוי ודמיוני אבל קצת יותר קל בלב.

להתכונן לרילוקיישן

להתכונן לרילוקיישן. ועוד לרילוקיישן עצמאי. שבמסגרתו החלטתם במו ידיכם שאתם בשלים להרפתקאה,. שאין בכם יכולת להמשיך את חייכם, הטובים מאד כשלעצמם, מבלי לחוות את החוויה הזו שאתם חותרים אליה כל כך הרבה שנים.

לקלף אחת אחת את שכבות הפחד, את שכבות החפצים, אלה שעושים את החיים כל כך נוחים אבל באותה הנשימה מקבעים אתכם להרגלים, מרדימים אתכם ברכות, כמו שמיכה כבדה שפרושה עליכם ולא מאפשרת יותר מדי לזוז.

להתכונן לרילוקיישן. כל יום "לצאת מהארון" ולספר לעוד אנשים, החל מהמעגלים הקרובים ביותר, ועד לאלה מהמעגלים הרחוקים יותר. לשמוע בלי סוף את משפטי ה"איזה כיף לכם", להרגיש את השמחה בשבילכם. להרגיש את החרדה של היקרים לכם, ולראות אותה בעיניהם בכל מבט. חרדת הפרידה מאנשים אהובים.

לדאוג לילדים ואיך הם יעברו את זה. לדאוג לבן הזוג שהוא זה שמניע את התהליך. לדאוג לעצמך ולזהות שמתקלפת ממך. מה את אחרי שהתפטרת מעבודה שבה לא תוכלי לעבוד בשפה שאינה שפת אמך?

להתגעגע כבר עכשיו, חודש וחצי לפני, למה? להכל! האם נמצא את האוכל שטעים לנו שם? האם תמצאי חברה לחלוק איתה את נימי הנפש, שתזהו זו אצל זו את מה שיושב על הלב בלי יותר מדי מילים?
האם הילדים יתאקלמו וכמה זמן ייקח? האם יהיה לנו טוב? האם בעוד זמן לא רב תוכלי להגיד לעצמך – זה לא היה כזה רעיון גרוע?

להתכונן לרילוקיישן . להיות בין שני עולמות. זה שכאן, הטוב והמוכר, ורגע אחריו להיות בזה שעדיין אינו מתגלם לתמונה, לסרט בראשך, כי הוא עדיין אינו מוכר לך. אבל הוא שם, מחכה.