חודש: ספטמבר 2018

מכירים את זה שכואב לכם הגב? או יותר נכון, מכירים את זה שמישהו חופר לכם עם מקדחה בעמוד השדרה, בעצמות, בשרירים, בכל תא ותא בגב התחתון? וגם דופק לכם עם פטיש מדי פעם? וגם ככה בקטנה דוקר חזק במותניים פלוס הקרנות משוגעות לרגל? ושהברכיים מתחילות גם להגיב לקריסה הכללית ולהצטרף עם בומים חמודים של כאב פתאומי מנצנץ? אה, לא מכירים? באמת? זו רק אני? טוב, בטוחה שזו לא רק אני אבל זה מה שקורה לי בימים האחרונים וזה לא כיף. כל תשומת הלב שלי מופנית לכאב ולניסיונות להבין אותו ואז להגיד לו – ביי, לך מפה.

הגב שלי זה לא סיפור חדש. כבר שנים הוא מתרעם עלי אחת לכמה שנים. אין שיטה בעולם שלא ניסיתי. ומכל השיטות, רק פלדנקרייז עוזר לי. וכשאני מתמידה ועושה שיעורים באופן רצוף וקבוע – הכל טוב. הבעיה שבמשך תקופות ארוכות, כשלא כואב לי הגב, אני פשוט שוכחת שיש לי גב, ושוכחת שהוא צריך את היחס המיוחד הזה, וחשה עצמי… כאחד האדם. כלומר חשה שאני יכולה להיכנס לכל שיעור בג'ים, לעשות כל מה שעולה בדעתי מבחינה גופנית, לרקוד, להתעמל כאילו אין מחר. והגב – הוא נאלץ להזכיר לי. אז עכשיו זו תקופה שהוא מזכיר לי ממש ממש טוב, באופן יסודי. כבר לפני שעזבנו את ישראל הוא התחיל להרים את ראשו, ועשיתי קצת פלדנקרייז, והוא חזר להיות נחמד. אבל עכשיו כבר בערך שבועיים – מתקפה. מסכן, רוצה תשומת לב. ואני אתן לו. אז מצאתי פה מקום חביב לפלדנקרייז, לצערי רק פעם בשבוע. ובשאר הזמן אני עושה שיעורים עם מורים חמודים ברחבי היוטיוב. ומורידה הילוך בכל מה שקשור בעבודות בית שגרתיות, ומתרחקת מהג'ים. ומדברת אליו במילים טובות ואוהבות, שיבין, שאני איתו.

לפני כן חגגנו כאן את ראש השנה עם חברים ישראלים והיה ממש כיף, משפחתי אפילו. בעלי הצליח לשחזר את ריבת התפוחים המיתולוגית שסבתא שלו מכינה כל שנה, אז מבחינתו החג היה הכי חגיגי שיש. והיה הרבה אוכל טעים, יין משובח וחברה טובה – כל מה שצריך. פלוס צביטה קטנה בלב של געגוע למשפחה ולחברים. טבעי כמובן ואין ברירה אלא לקבל את זה במסגרת הצעד שעשינו.

השבוע הזה עמד גם בסימן של תשומת לב שהבן הצעיר שלי היה צריך. משום מקום צצו לו כאבי ראש לא מוסברים, והוא נשאר בבית, איתי ועם הגב שלי, ויחד יצאנו לבדוק מקרוב את הביטוח הרפואי החדש דנדש שלנו. הכל בסדר עכשיו עם הילדון שלי. כנראה שהמאמץ והריכוז להבין ולהגיב בבית ספר גבו ממנו מחיר, אבל הכל בסדר, חמסה.

סופי השבוע כאן ארוכים, רגועים ונעימים לנו כל כך! הגב שלי ניסה להפריע אבל לא הצליח להרוס לנו את הבילוי המשפחתי. טיילנו, היינו בפארק חמוד לא רחוק מכאן. אכלנו בחוץ, ונשמנו ירוק ואוויר נקי. ובעיקר בילינו ארבעתנו יחד, פלוס הכלבה כמובן.

אז עכשיו ששבוע חדש כבר תיכף כאן, אני מזכירה לעצמי להודות לגב שלי שנושא את כל מה שאני עושה לו בכבוד, להוקיר את הבריאות של כולנו, ולעשות הכל שהשנה החדשה תהיה הכי טובה שיש. וכמובן שהיא תכלול קפה משובח וספלים שיזכירו לנו מה לעשות, אם נשכח, כמו זה שכאן למטה.

 

 

עבר יותר מדי זמן מאז שכתבתי בפעם האחרונה ובאמת שתיכננתי לכתוב יותר. הזמן טס כשנהנים, לא? או בעצם הזמן טס כשעסוקים בלחיות ובלבנות חיים חדשים במקום חדש.

אז בינתיים עוברים להם הימים. התלמידים שלנו מגיעים מבית ספר כל יום בחיוך ובלי אף תלונה. הבן הגדול שלי אפילו יצא לשלושה ימים של קאמפ, טיול שנתי, כולל שינה באוהלים, שקי שינה, מדורה ומרשמלו וכל הטרראם. אה, ואסרו עליהם להביא טלפונים, כי זה "רק" שלושה ימים… אז האמת שיחסית לעצמי, מפלס הדאגות היה סביר, רק קיוויתי שהוא ירגיש נוח עם החברים החדשים שהוא עדיין לא כל כך מכיר. ואכן, תודה ליקום, לבריאה ולאל, הילד חזר מאושר, שמח, עמוס חוויות. מה נאמר? אמריקה.

אחר כך היה לייבור דיי, חג אמריקאי שמסמן את סוף הקיץ וסימן לנו לצאת לקצת טבע ולטייל כדי להכיר את החלקים של מישיגן שרחוקים מאיתנו. הנופים היו מהממים, כמעט לא ייאמנו. כמה כחולים המים, כמה שקט ונעים בכל מקום. הרבה אנשים שמטיילים, ואין בכלל לכלוך. מאד נהנינו מהמפלים, הסלעים, היערות האינסופיים.

רק שבתור אדם אורבני להחריד, אני מודה שהיה לי קצת קשה. בתוך כל השקט הזה שחווינו, התגנבו להן מחשבות לא נעימות. זה עורר אצלי כל מיני תחושות שביום יום הן כנראה מוסוות, חרישיות. שאלות כמו, מה אנחנו עושים פה? או יותר נכון, מה אני עושה פה? כי לשאר בני הבית יש את השגרה המבורכת שלהם. מחשבות כמו – במה אני באמת יכולה לעבוד כאן? להיות עקרת בית באופן זמני זה ממש נחמד, שלא יהיו אי הבנות. אבל בקרוב אני אצטרך למלא את הזמן שלי במשמעות נוספת, למצוא משהו שהוא רק שלי ושעושה לי טוב, מעבר לגידול הילדים וטיפול בענייני הבית.

וברגע שיצאנו מ"העיר" (וכאן זה לא פריז, כן? אנחנו בפרבר הכי פרברי שיש), והגענו למקומות שאפילו מסעדה או סופר נורמליים אין בהם, והכל שקט ורק הטבע תופס מקום חשוב, פתאום המחשבות וההרהורים קפצו עלי, כמעט כמו הזבובים שטרפו אותנו שם בלי רחמים. זבובים עוקצים כאלה. והראש והלב נכנסו למערבולת של חרדה.

כדי להימנע מפקקים גדולים בגשר המהמם כאן למטה, יצאנו לכיוון הבית מוקדם מהמתוכנן והגענו מוקדם, וכך היה לי עדיין יום שלם של מנוחה לסדר את המחשבות, לראות את האפשרויות ואת מה שיש, ולא את מה שאין. ופשוט היה נהדר לחזור הביתה, למקום שאנחנו חיים בו רק חודשיים, אבל כבר מרגישים קצת בית.

ובערב, פתאום, בהודעה ממש קצרה מראש (כמה לא אמריקאי מצד חברת ההובלה!), הגיעו כל הארגזים ששלחנו מהבית בגבעתיים. 25 ארגזים, שלא כל כך זכרנו מה באמת יש בהם. בעלי חגג את הגעתם של האופניים האהובים שלו. אני חגגתי גם את העובדה שלראשונה מזה כמעט 17 שנה שאנחנו יחד, אין לי אופניים בסלון!!! עד עכשיו בכל בית שגרנו בו, האופניים היו הרהיט הראשון, ואחר כך בא כל היתר, ספה ורהיטים פחות חשובים… עכשיו יש לנו גראז', והאופניים מצאו את מקומם צמוד לאוטו החמוד שלנו. נחת.

מעבר לזה, לא לגמרי זכרנו מה שלחנו ופרקנו רק מעט ארגזים בינתיים. הצעצועים, הספרים, הכל שם כנראה. מה שהיה חשוב לי אלה הספלים שאני אוהבת. מכל מיני תקופות ומקומות. לראות פה את ספלי האספרסו האדומים שקנינו בטיול נפלא באיטליה, את הספל החמוד מלונדון, את הספל מניו יורק, מהטיול הכמעט פלאי שעשיתי באוגוסט שנה שעברה – זה מה שכל כך נעים לי כאן. הספלים שהספקנו לקנות כאן נמצאים בארון המטבח יחד עם הספלים שמזכירים לי המון חוויות שעברנו ומקומות שהיינו בהם ושהיו בנו. וכולם כאן יחד בערבוביה מקסימה.