נעדרתי מכאן ה-מ-ו-ן זמן. אפשר לחשוב מה כבר עשיתי? כולה ארזתי ועברתי בית, פרקתי את הארגזים, קניתי אלפי רהיטים ודברים לבית שלא ידעתי שחסרו לי, ולפני שהספקתי להתרגל להתעורר בחדר חדש וללמוד את האור ורעשי הבית החדשים, נסעתי לטיול של שבוע (!) עם הכיתה של הבן הגדול, מסע קטן במזרח ארה"ב? כולה. למה לעשות עניין מכל דבר?
אז כן, זה מה שקרה בשבועות האחרונים. רק אתמול בלילה חזרנו מהמסע המשוגע הזה, ומוזר כמה אפשר להתגעגע לבית, שעוד לא התרגלת בכלל שהוא הבית.
אז למה מצאתי את עצמי נוסעת ימים ארוכים, נסיעות של 8, 9 ו-10 שעות ביום, עם 40 בני 13-14 ועוד כמה הורים לא שפויים כמוני? שאלה יפה. התשובה היא שהילד ביקש ושאני רציתי להיות איתו בחוויה הזו. זה היה טיול שבו הילדים לא הורשו להביא טלפונים ניידים, וידעתי שיהיה לי קשוח מדי בלי לדעת מה קורה איתו כל הזמן. אמא עלוקה, זו אני. אז התנדבתי ללוות את הטיול, בלי באמת לדעת למה אני נכנסת. הרי בארץ נוסעים שעתיים שלוש גג, מגיעים לגליל, עושים כמה מסלולים בנחל או שניים וחוזרים הביתה בשלום.
אז כידוע, כאן המרחקים עצומים, ומתוך שבעה ימים, בערך ארבעה בילינו באוטובוס 9-10 שעות, עם הפסקות קצרות ומועטות בלבד. כמו טיסה רק יותר גרוע… אבל, כשיצאנו מהאוטובוס הגענו למקומות מעניינים, יפים, מרגשים. הילדים למדו כל השנה על מלחמת האזרחים, הצהרת העצמאות – היסטוריה אמריקאית. והטיול היה בעקבות המקומות הללו. היינו בגטיסבורג, ששם היה קרב מפורסם במלחמת האזרחים, בוושינגטון די.סי, בקפיטול ובמוזיאונים, היתה אפילו שעה וחצי קסומה בפילדלפיה. משם נסענו היישר לפלימות' מסצ'וסטס היכן שהאונייה מייפלאואר עגנה ב-1620. את המסע סיימנו במפלי הניאגרה ואז יצאנו לנסיעה הארוכה הביתה.
הטיול לא היה קל פיזית ונפשית. היו רגעים שהרגשתי שחזרתי לכיתה י', לטיול שנתי, עם כל הרעש והדיבורים והשירים והצעקות של נערים ונערות. היו בקרים שהתעוררתי ולקח כמה שניות להתאפס – איפה אני. היו רגעים שרציתי הביתה, ולרגע לא ידעתי איפה הבית. סוג של דילוג בין תלישות אחת לתלישות שנייה, ולא יודעים מתי חוזרים לעמוד על קרקע יציבה.
הילדים היו כל כך מקסימים. בוגרים וילדותיים באותה הנשימה. עם כל הדרמות של הגיל, הרבה בכי וצחוק, שמחה וחיבוקים, ריבים והתפייסויות. רגע אחד הרגשתי כאחת הילדות שם, שמתגעגעת לאמא ולמיטה שלה בבית, ובמישנהו, הנה אני אחראית על שלושה גברברים צעירים, מטיילת איתם שעות ברגל, עם מפה וגם בלי, מזיעה איתם מהחום, מתלוננת איתם על כאבי רגליים מרוב הליכה, קונה להם ג'אנק פוד מחריד בכסף שהוקצב לנו לארוחות, אוכלת איתם צ'יפס והמבורגר, ולא מאמינה שהילד שלי הוא חלק מהכיתה הזו, מבית הספר הזה האמריקאי כל כך, עם הרוקנרול שהם ניגנו באוטובוס, והשירים שהם שרו כדי להעביר את הזמן, והבדיחות שגילגלו אותם מצחוק. בלילות ישנו בבתי מלון, הילדים 4 בחדר, ההורים 3-4 בחדר. טירונות. והיו גם שמירות… לא צוחקת איתכם. ההורים השגיחו בלילה מחוץ לחדרים של הילדים, שלא ישתוללו, שלא יהיו במקומות שהם לא אמורים להיות בהם.
היה גם לילה אחד שישנו בשקי שינה על רצפה בחדר לא גדול במוזיאון אחד. אכן, תמונות קשות שאחסוך מכם. הלילה הזה תוכנן מראש להיות הלילה החמישי והלפני אחרון של הטיול. כל הימים לפניו פחדתי ממנו, איך אני, נסיכה מפונקת שלא ראתה שק שינה בעשורים האחרונים וגם לא מעוניינת לראות, תישן על הרצפה עם כ-20 ילדות צווחניות? כל יום ראיתי את שק השינה שלי, והוא הסתכל עלי בהתנשאות ואני הסתכלתי עליו באימה ובחוסר אמון… ואז הלילה הזה הגיע. וכן, ישנתי על הרצפה בתוך שק שינה עם המון ילדות וכמה אמהות ומורות, כשהבנים ישנים בחדר סמוך לנו. שרדתי את הלילה הזה, ואפילו ישנתי! בבוקר קמתי כולי שמחה וגאווה על זה שהגב לא כואב לי ועל כך ששרדתי כדי לספר. מחכה למדליה.
היו הרפתקאות ואירועים לא צפויים. בלבולים בהזמנות החדרים, ימים בהם אכלתי דברים שאני ללא רוצה לזכור. ובוושינגטון נקלענו לסערה שהסתבר שהיא טורנדו קטן. היה יום חם אימים, והיתה אזהרת סופה ל-4 אחרי הצהריים. זה היה אחד הימים שהרגליים ממש איימו ליפול מרוב הליכה. מצאתי את עצמי עם שלושת הבנים "שלי" (רק אחד באמת שלי, אבל השניים האחרים היו גם באחריותי המלאה), מטיילת בוושינגטון, לכיוון אנדרטת לינקולן, שם היינו אמורים להיפגש עם כולם. לא הייתי לחוצה, אפשר לחשוב, סופה… אבל אמרתי לעצמי, נתקדם לשם, לא מתאים לי שירטיב אותנו גשם.
הגענו לאנדרטת לינקולן, הסתופפנו עם כולם למרגלות הפסל של לינקולן, ואחרי דקות ספורות התחילה סערה שלא פוגשים כל יום. וטוב שכך. גשם מטורף, רוח משוגעת. הצצנו החוצה, ולא ראו כלום, אפילו לא את אנדרטת וושינגטון ה"קטנה", שנמצאת ממש ממול. הכל היה סוער ורועש, והשמיים לבנים ואפורים בעת ובעונה אחת. ואחרי 20 דקות בערך, כמו שהתחיל, כך זה נגמר פתאום. השמש חזרה לזרוח, השמיים היו שוב כחולים, הגשם פסק. שוב הצצנו החוצה וראינו כמה וכמה ענפים רציניים שפשוט נפלו כמו גפרורים מהרוח. לינקולן שמר עלינו, מסתבר.
את הטיול סיימנו במפלי הניאגרה, אחד המראות היפים שיש, ובשייט למרגלות המפלים, לבושים בשקיות אשפה כחולות אופנתיות, ורטובים וקצת רועדים מקור כי גם ירד גשם והיתה רוח. אבל העיניים נהנו מהיופי הנפלא הזה, והיה קסום לסיים ככה את הטיול.
חזרנו בערב מאוחר, אחרי נסיעה של יום שלם. מתרגשים ושמחים לפגוש את המשפחות שחיכו לנו, לראות את האמהות והאבות שהגיעו לאסוף את הילדים אחרי שבוע. לראות את הנערים הקשוחים מאבדים בשנייה את הפאסון המתבגר שלהם והופכים תוך רגע, בידיים של ההורים שלהם, שוב לתינוקות שהם היו פעם, ממש לפני הרף עין.
