נכון שזה נראה כאילו אנחנו כל הזמן רק מטיילים? אז זהו, שזה לא רק נראה, זה באמת ככה. אחת המטרות שלנו כאן היא לטייל כמה שיותר. ארצות הברית כל כך גדולה, יש בה כל כך הרבה מקומות יפים, מסקרנים ושונים אחד מהשני, שמבחינתנו אם אנחנו גרים כאן ולא מטיילים, זה פספוס ענק. וכיוון שהבנו שטיול שלא מתכננים מראש, או לפחות קצת מראש, לא קורה בכלל, השנה החלטנו להיות אנשים בוגרים ולתכנן קדימה את הטיולים ואת החופשות. וזה לא שזול או משהו לטייל, נהפוך הוא, די יקר, אבל זה כל כך חשוב לנו לבקר במקומות שחלמנו עליהם, שפרט שולי כמו כסף לא עומד בפנינו. כל עוד אפשר – מטיילים!
וככה יצאנו לטיול החלומי שחזרנו ממנו לפני יומיים. אני עדיין על ענן, עדיין בהיי מהטיול, ולא בא לי לרדת לקרקע. בשביל מה בעצם? הילדים עדיין בחופשת חורף-חגים ארוכה שכזאת אז באמת שאין סיבה.
אז איפה היינו ומה עשינו? בתור אשה חובבת ערים ומהומה, רציתי תמיד להגיע ללאס וגאס. שאר בני הבית, בתור חובבי טבע ונופים, רצו מה שאני קוראת "טבע מוגזם". אז הטיול הזה היה שלמות – אני חשבתי שאני נוסעת לוגאס, הילדים והבעל חשבו שהם נוסעים לראות טבע ולעשות מסלולים. והאמת? כל אחד במשפחה קיבל מה שהוא רצה.
טסנו מפה, גרנד רפידס, מישיגן, ללאס וגאס. בעודי שואפת קצת אוויר הימורים וקזינו בשדה תעופה, מיד הפנינו את גבינו לכל זה, שכרנו רכב ויצאנו ל-4 שעות נסיעה בחושך כבד לכיוון אריזונה. בואו נדבר רגע על מצב התאורה בכבישים פה באמריקה. אז זו תהיה שיחה קצרה מאד – אין תאורה! בכלל! חושך מצרים! מה נסגר? למה ככה? שימו קצת תאורה, אנשים! אני רגילה לנסוע בכבישים מוארים וכאן למדתי שזה בכלל לא מובן מאליו. מעריכה את כל הכבישים המוארים של ישראל. מאד!
אז איפה היינו? אה, כן, נסענו לאריזונה, לעיר קטנה בשם פייג'. עיר מדברית, שאפילו בסוף דצמבר שומרת על שיק מדברי והרבה פחות קר מהשיק המישיגני, ועל כך שמחתי מאד. העיר הקטנה הזו נמצאת ליד כמה מהמקומות הכי יפים שראיתי מעודי, והיא היתה הבסיס לטיולים של שלושת הימים הבאים.
בבוקר קמנו, לא מוקדם מדי, חלילה, ונסענו לטייל ב-Antelope Canyon. התמונות כאן ייתנו לכם מושג. מקום שמגיעים אליו וצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שהוא אמיתי. הקניון הזה נמצא בשמורת טבע של בני השבט האינדיאני נבאחו והם אלה שמפעילים ומוציאים את הסיורים במקום. הסיור היה מעלף, הסתובבנו נדהמים מהיופי שיצר הטבע. הקניון הוא בעצם נקיק בתוך האדמה, והמראה המרהיב נוצר ממים ורוח לאורך אין ספור שנים. מדריכי הסיור כל כך מיומנים ומנוסים, בכל רגע אומרים לכם איפה הכי כדאי לצלם ואפילו מצלמים בשבילכם כדי שאחר כך תוכלו להיכנס לתמונות בטלפון בכל כמה שעות ולהתעלף שוב ושוב ושוב מהיופי הזה.
משם נסענו לעוד מקום קרוב, שגם יופיו מעתיק את הנשימה. זו נקודת תצפית שנקראת Horseshoe Bend, והיא מעין עיקול בנהר קולורדו, שמגיעים אליו ברכב, והולכים ממש כמה דקות במסלול קצר, ואז זה:
לפעמים המילים לא מספיקות כדי לתאר את היופי ואת התעלות הנפש ואת תחושת ה"אחד" שחשים עם הטבע.
למחרת שמנו פעמינו לעוד מקום קטן ולא מוכר – הגרנד קניון. כיוון שחורף, הכניסה הצפונית סגורה ונכנסנו דרך הכניסה הדרומית. הפארק הזה משתרע על אלפי קילומטרים וכמובן שלא מיצינו אפילו חלק קטן ממנו. גם המסלולים היו קצת חלקלקים מהשלג שירד שם שבוע קודם לכן, אז בעיקר נסענו מנקודת תצפית אחד לאחרת ונהנינו להרגיש קטנים לעומת תצוגת הטבע האדיר הזה. אל תצטטו אותי, אבל יש מצב שנחזור לשם במזג אוויר חמים יותר.
למחרת, בדרך לוגאס משאת נפשי, עצרנו בפארק Zion ביוטה. כן, עוד מקום סתמי וכעור. סתם נו. עוד מקום מהמם ביופיו, בצבעיו, בסלעיו, בעציו ובמסלוליו. שם כבר לא היו תירוצים ועשינו מסלול אמיתי, שבאמת לא היה קשה והיה יפה כל כך להגיע למעלה. שלא לדבר על לרדת משם אחרי העלייה התלולה. אני ממש גאה בעצמי, באיך שדידיתי שם מאחורי אהובי ליבי, משתרכת לי בבוץ ובעפר. היה שווה ממש.
ואז בלילה, הגענו לוגאס. כמו בני כפר קטן שנזרקו פתאום לעיר הכי משוגעת שקיימת בעולם. ככה בדיוק זה הרגיש. הקיצוניות בין השקט והיופי של הטבע לבין ה… נו… הבלגן הפסיכוטי, המסנוור, העולה על גדותיו של וגאס. היינו צריכים כמה שעות של התאוששות.
אבל למחרת, תודה ששאלתם, כולנו התאמנו את עצמנו לתפאורה החדשה, לנוצץ, למזויף, לגדול מהחיים הזה. ולשלושה ימים, זה היה מושלם. הופעה, מסעדות, אומגה משוגעת לילדים. ארקייד להם, "ארקייד" לי ואהוב אחד שמסתובב איתי זורח מאושר ברחובות השיגעון הזה, טובלים לנו בהכרת תודה ושמחה על הטיול הזה שאיפשרנו לעצמנו.
רק אמא שלי ואחי, שותפיי לאהבת ה-slot machines, היו חסרים לי. את אחי עוד אגרור לשם, בי נשבעתי. ואמא? היתה שם לגמרי איתי. כמו שהיא איתי כל הזמן בכל מקרה.
חזרנו. עייפים, מרוצים בטירוף, עם הרים של כביסה מלוכלכת וישר לזרועותיה של כלבת הפלא שלנו שחיכתה לנו בסבלנות. כלומר שלא התחשק לה לחזור איתנו הביתה מהדוגסיטר, אחרי הפינוקים שפינקו אותה שם. לא נורא, כבר מתכננים את הטיול הבא.