כל כך הרבה זמן לא עידכנתי את הבלוגוש שהוא אפילו כבר לא זיהה אותי. באמת חודשים זנחתי אותו אבל כשכבר חזרתי איזה יום וכולי בוערת ממילים שבא לי לשפןך פתאום, הוא כנראה נעלב ועשה לי סצינה רצינית – לא נתן לי לכתוב פוסט חדש, שינה את צורתו באופן חד צדדי, בלי הודעה מוקדמת, וגרם לי לצ'וטט עם כמה וכמה נציגי תמיכה שניסו לפתור את הבעיה. זה לקח כמה שבועות עד שאחד מהם אשכרה הצליח.
זה היה מאד מתסכל ומרגיז שבעיות טכניות מפריעות לי להתבטא, אז כעת משזה תוקן אני לא מתמהמהת וכותבת לי קצת. ולכם. חלק מהקוראים האדוקים של הבלוג הביעו תרעומת פה ושם, ורמזו, מי בעדינות ומי בפחות, שעבר זמן רב, שמה קורה וכו'. ובהחלט הוחמאתי. יחד עם זאת, הפסקת הכתיבה כנראה איכשהוא היתה נחוצה לי.
בינתיים עבר הקיץ, ואנחנו בסתיו, בואכה חורף מושלג. הסתיו השנה היה להיט! זה הסתיו השלישי שלנו פה וממש נהנינו ממנו, מהצבעים של העלים, מהימים היותר קרירים. ומטיולים בטבע. עכשיו, אני לא יודעת איך זה קרה שהפכתי לילדת טבע כזאת. זה כנראה מה שקורה כשמוציאים אותי מהעיר ומעבירים אותי לפרבר מנומנם במערב מישיגן. זה פלוס הקור והשלג שנמצאים מעבר לפינה ויגרמו לנו להעביר ימים שלמים בבית בלי להוציא ממנו את האף, והקורונה שעוד לא הלכה לשום מקום, הפכו אותי למישהי שמסכימה ואף יוזמת (!) טיולי סופ"ש בכל מיני יערות ופארקים קטנים, עם מסלולים קצרים ונעימים ומלא שקט באוזניים (וכשהעיר הסמוכה נמצאת מרחק דקות). לדעתי אם אמא שלי צופה בכל זה מלמעלה, היא מתעלפת מצחוק. מהכל!
וכן, כמובן תיכף נציין כולנו שנה לקורונה, ואיך לומר, עוד לא התיישב לי לגמרי העניין הזה בראש. בעוד מיטב המוחות בפייזר (בעולם וגם פה במישיגן!) עומלים על ייצור החיסון המיוחל, נדנדת ה-יש בית ספר-אין בית ספר, מסעדות פתוחות-סגורות, יוגה בסטודיו או רק אונליין, ועוד ועוד דילמות על מה מותר, ומה אסור, מה מסוכן ומה פחות – הכל נהיה כל כך מתיש. לפעמים אני מסתכלת על דברים שקורים עכשיו באופן יומיומי כמו להסתובב בסופר עטויה במסיכה וכשאני נחנקת לי קלות מאחוריה, פלוס סובלת מתופעת האדים במשקפיים, והמומה כמה מהר התרגלנו לדבר הזה, להתערערות כל מה שחשבנו וידענו. לאובדן של תחושת הביטחון הבסיסי וההבנה שרק דמיינו אותו. לרעידת האדמה הזאת מתחת רגלינו. וכמו כל קלישאה, גם זו הגורסת כמה חשוב להעריך כל דבר שיש לנו, בזמן שיש לנו, מוכחת כאמיתית עד כאב.
אז במצב המתנדנד הזה מוצאים שמחה ועוברים כל יום לחוד, מעריכים מה שיש, מתגעגעים למה שהיה. אני למשל בדמיוני נמצאת הרבה בשולחן במרפסת של מאנטה ריי בתל אביב עם החברות שלי (אתן יודעות מי אתן), או בשלל מסעדות ובתי קפה עם עוד חברות שלי. מקומות שרובם נמצאים, למרבה הפלא, בגוש דן, כל כך רחוק מהסתיו החורפי הזה שאני חיה בו, ושלמעשה בכלל לא בטוח שהם קיימים עכשיו מחוץ לדמיון שלי ושהם ישרדו ויהיו קיימים אחרי שזה ייגמר. וזה ייגמר, אתם יודעים.
כל דבר שנלקח, מיד עורגים אליו, אני מבינה שוב. התחלתי לעבוד ממש בקטנה, עבודה זמנית במשרה חלקית מאד מאד, ומאז שאני עובדת אני רק מחכה לימים שבהם אני לא עובדת. סוגרים את המסעדות, מיד בא לי ללכת לכולן. אומרים לא להיפגש ולארח חברים, ומיד בא לי שהבית יהפוך לתחנת רכבת שאורחים באים ויוצאים כל הזמן. זה גם מאד מצחיק אם מסתכלים על זה במצב הרוח הנכון. ואני ממש משתדלת להיות הרבה במצב רוח נכון שכזה. ומקווה שגם כולכם. אז ניפרד בשיר כייפי?