מי הזיז את החומוס שלי?

לקוראים החמודים שלי שהם גם הורים ומרגישים שהם מותשים ועם הלשון בחוץ מחמת החופש הגדול, אני כאן להרגיע – הוא נגמר בסוף! ממש בקרוב!

אצלנו זה כבר קרה. בעוד רובכם עדיין מזיעים ומתרוצצים בקניות והתארגנויות לקראת שנת הלימודים החדשה, כאן היא התחילה בתאריך האלגנטי וההגיוני (?!?) 19 באוגוסט. לא מתלוננת או משהו, כן? זורמת. רק שהסתיו כבר מורגש כאן באוויר ולדעתי הלא נחשבת הילדים היו יכולים בכיף להישאר עוד שבוע שבועיים בבית וליהנות עוד קצת מהעונה החמה ומתחושת הימים האחרונים של גן עדן שמורגשת אצלנו פה.

העוקבים המתמידים (תודה!) בטח זוכרים שבסוף שנת הלימודים הקודמת עברנו לשכונה אחרת, כך שלשני התלמידים שלנו (ככה קוראים לזה כאן – your students, בכל טלפון, מייל או יצירת קשר כלשהיא) יש התחלות חדשות – אחד בתיכון ואחד בחטיבת ביניים.

וכרגיל בעוד שאני עסוקה בכל מה שמתרחש בראשי, ומנסה לעכל שאני אמא לנער בתיכון, בשעה שבתוך תוכי אני מרגישה שאני עדיין בתיכון, הילדים עצמם פשוט ובנונשלנט שאני מעריצה – התחילו את שנת הלימודים. שניהם לומדים ימי לימוד ארוכים, כמקובל כאן, ותיכף גם פעילויות הספורט שלהם ישאבו את שארית הזמן, כך שסופי השבוע ישובו להיות זמן משפחה נינוח ונעים שמוקדש למנוחה והורדת קצב.

באחת חזרתי להיות חופשייה בבקרים, בלי לחשוב איך להעביר את היום עם הילדים, עם יכולת לצאת להליכות ארוכות או קצרות, ללכת לשיעורי יוגה, לשים לב למזג האוויר המתקרר, לימים המתקצרים, להתכונן נפשית לעוד חורף אמיתי ולבן מאד.

במסגרת ההתכוננות, ביקורים אחרונים בחוף הים, או בשמו הרשמי, לייק מישיגן, נחוצים מאד כדי לאגור קצת חום. מי היה מאמין ששונאת קיץ שכמותי פתאום ששה לכל הזדמנות לקצת מהויטמין D הזה, רק כי כבר למדתי כמה הוא נדיר כאן. אז אחרי חיים שלמים של הימנעות משמש, התמרחות בקרם הגנה וכניעה לחבישת כובע מטופש (יש בכלל כובע לא מטופש? או כובע שלא אראה איתו מטופשת? תמהתני) אני מוצאת את עצמי יושבת עם חברה בכיסאות ים מתקפלים, שכל אמריקאי טוב מחזיק בגראז' (עוד לא הצטיידנו, אמריקאים רעים שכמונו), כשפנינו לשמש, כאחרונות התיירות האירופאיות בחוף גורדון בתל אביב, ובליבנו תקווה חרישית – שלא ייגמר לעולם.

אנחנו מתחילים את השנה השנייה שלנו כאן במישיגן וזה שאני בכלל כותבת את המילים האלו, מכה אותי בתדהמה. כלומר, אנחנו לגמרי פה, אבל כנראה גם כשעוזבים את ישראל ועוברים לגור במקום אחר, ישראל לא עוזבת אותך. חלק ממני עדיין חי במקביל את החדשות ואת מה שקורה בישראל, ואת המשפחה האהובה ואת האינטימיות עם החברות שלי. מבחינתי זה שאנחנו כל כך רחוקים פיזית, ממש לא מפריע לי להרגיש קרובה כמו תמיד. אצלי לא עובדת קלישאת "רחוק מהעין, רחוק מהלב". פשוט לומדים לחיות עם שני אזורי זמן מקבילים. ממשיכים את כל מה שמתרחש כאן ותמיד נשארים קצת גם שם. וזה ממש ממש בסדר.

אז שתהיה שנת לימודים טובה, גם פה וגם שם!

לפני שנסענו לביקור בישראל, לא ממש הצלחתי לדמיין איזו הרגשה זו תהיה לבקר ובעצם להיות סוג של תיירת במקום שעד לפני שנה היה הבית. וגם עכשיו, כשבוע וחצי אחרי שחזרנו הביתה, אני עדיין מתקשה להסביר את התחושה הזו במלים, את ההזייה הזו ואת המהירות שבה הופך בית למקום לנפוש בו, והפוך – מקום שמבקרים בו הופך לבית.

לפני חודש בערך, מתרגשים על סף התפלצות, עלינו על מטוס (או שניים, מי סופר), ואחרי לא מעט שעות נחתנו בבן גוריון המוכר. רק שהפעם לא חזרנו מטיול, אלא התחלנו טיול. שכרנו אוטו ונסענו למשפחה שחיכתה לנו בשמחה גדולה. העיניים שלנו הוכו בתדהמה מכמה הכל נראה שונה, או אולי קטן, שלא לומר קטנטן. התרגלנו כל כך מהר לכבישים רחבים ומכוניות גדולות, למרחב ולשקט, כך שלהגיע לישראל – שבה הכבישים צרים יותר, האנשים קרובים יותר (מכל מיני בחינות), והצלילים רועמים יותר – דרש הסתגלות מחדש של יום-יומיים.

ואחרי ההסתגלות, אפשר לומר שהתחלנו טירונות – אנחנו ההורים היינו עסוקים בהסעות של הילדים לחברים, לבני דודים, לאירועים ומסיבות, וכמובן היינו עסוקים באיחודים מרגשים עם חברים וחברות משלנו, ארוחות מדהימות, ביקורים מעמיקים בחוף הים, שתיית אלכוהול נמרצת, ובן הזוג אפילו נאלץ לעבוד בין לבין שלל העיסוקים הללו.

הלו"ז היה עמוס, הוא נתפר והורכב ברגישות, בנחישות, תוך לקיחת החלטות קשות, לעתים בקור רוח, והתאפיין במעט מאד יכולת אלתור וספטונטניות. לא יודעת, כמי שהיתה אחראית על ההפקה הזו, אני עדיין מחכה למשאית המדליות שלי, ומצד שני מרגישה שאני זקוקה, ובכן… לחופש. ולא אקדים את המאוחר, רק אציין שיצאתי כבר לחופש כזה, וחזרתי ממנו שמחה וכמובן מעט מותשת וזקוקה לעוד חופש.

הארוחות המשפחתיות, בהרכבים גדולים, שפעם היו דבר שבשגרה, ריגשו את כל הצדדים, והיו טעימות ומהנות מתמיד. התחושה שרק כרגע נסענו ואיך זה יכול להיות שכבר חלפה שנה, וחזרנו לביקור, היתה חזקה מאד, ושוב תעתועי הזמן והאירועים היכו בי כמו גלי הים שבהם אני יכולה לבהות ימים שלמים, אם רק ייתנו לי. היו רגעים שהרגשתי פתאום שאולי כל השנה האחרונה היתה רק מין חלום מתוק, והרי הנה השגרה שלי פה, עם הים והקיטורים על החופש הגדול, והשיחות על העבודה, ועל הכבישים העמוסים, והשיפוצים בשכונה.

אבל לא, זה לא חלום, זו המציאות שלנו, והיא באמת עולה על כל דמיון. בתוך שנה בנינו לנו חיים חדשים, עם מכרים, עם חברים, עם הרגלים שהתקבעו, עם חנויות ומסעדות שאנחנו אוהבים במיוחד, עם שכונה נעימה, עם שפה שונה. הכל חדש ושונה ואנחנו כבר מאוקלמים בכל החדש הזה והוא כבר פחות מרגיש חדש ויותר מרגיש מוכר.

לחזור ולפגוש את כל האהובים שלנו, להתקבל בחום ואהבה והתרגשות ושמחה ונדיבות כל כך גדולים, היתה פשוט זריקת מרץ ענקית בשבילי. תחושת חיבוק חזקה שאומרת לי, בלי להגיד במילים עצמן – "אנחנו איתכם, לא משנה איפה תהיו. אנחנו פה בשבילכם ואוהבים אתכם כמו תמיד".

להרגיש את החיבוק הזה היה כל כך חשוב ודרוש לי, כמו מין פיצוי על רגעים בהם הלבד והזרות מורגשים לי פה. החיבוק הזה חימם לנו את הקיפאון שלפעמים חשים כאן, ואני לא מתכוונת רק בחורף ובשלג, אלא גם באביב ובקיץ.

אני יכולה להגיד שהספקנו כמעט כל מה שרצינו לעשות, לדבר עם האנשים שהתגעגענו אליהם, לבלות איתם זמן, להשלים פערים וסיפורים וריכולים ולצחוק בלי סוף. הזמן של הביקור טס כמו שתמיד טיול אינטנסיבי חולף מהר. חזרנו הביתה עם הרבה טחינה, קפסולות קפה (מצב הקפה פה – אל תשאלו), ושוקולד מקופלת, ועם הרבה כוחות להתחיל שנה נוספת פה, בבית חדש, בשכונה חדשה ובבתי ספר חדשים.

וכדי לוודא שבאמת יהיו לי את הכוחות, אז יום וחצי אחרי שחזרנו, כבר התעופפתי לי לטיול בנות קצר עם חברה טובה, שגם עזבה את ישראל לפני שנה. וכך, בילינו לנו כמה ימים קסומים בשיקגו, שתי נערות בעיר הגדולה.

שיקגו קרובה אלי מאד גאוגרפית, אבל עד עתה לא יצא לי לבדוק אותה. ויש מה לבדוק!

אמנות, תרבות, חנויות ורחובות גדולים ויפים, בניינים מפוארים, לייק מישיגן (מהצד השני שלו), מועדוני ג'ז, מחזות זמר מברודווי. הכל נמצא שם עם חן וקסם גדולים. הטיול הזה ריכך לי את החזרה הביתה, והיה מלא באוכל, שתייה, נופים ושיחות נפש. כל מה שבחורה צריכה אחרי ביקור מולדת מסעיר ומטלטל.

אז זהו, עכשיו חזרתי הביתה באמת, אחרי כל הטיולים והריגושים. מתחילה לארגן את הילדים לשנת הלימודים, ואת עצמי למחשבה שתיכף מגיע לכאן הסתיו על כל היופי והעלים האדומים-צהובים שלו, ועל כל הדברים הטובים הנוספים שהוא יביא איתו.

 

 

 

הזמן טס כשחוגגים, ואכן הוא טס במהירות מסחררת וכך יוצא שאנחנו מציינים שנה לצעד הכי מטורף, קשה, שפוי, בלתי ייאמן, הכרחי, ענק ומטלטל שעשינו בחיים שלנו.

במצעד המעשים האמיצים שאני סופרת לעצמי שעשיתי, או עברתי, או נאלצתי לעבור, מתחרים במקום די גבוה להתחתן, להביא ילדים לעולם, לאבד את אמא שלי ולעזוב את ישראל.

לאבד את אמא שלי היה ה-דבר שפחדתי ממנו כל חיי. לא חשבתי שאני יכולה להתקיים בלעדיה. אולי זה נשמע מוזר, אבל באמת לא ראיתי את עצמי בלי הגב שלה, בלי לדבר איתה כל יום, בלי לעשות הכל כדי שתתגאה בי ותשמח. העולם, היקום, אלוהים – איך שלא נקרא לזה, דאגו לי, ואני בת מזל כל כך שהיתה לי אמא במשך 42 שנים! המכה של היעלמותה הפיזית מחיי היתה איומה, נוראה. וכנראה הכרחית בשבילי כדי להתבגר. הכרחי להבין שאם לא אעשה עכשיו מה שאני רוצה, אני לא יודעת אם אעשה אותו בכלל. וזה גלגל אותי, אותנו, להזיז הכל.

לגבי שלושת הצעדים האחרים – זוגיות, ילדים ומגורים במקום שהוא לא ישראל – דמיינתי אותם ופנטזתי עליהם המון לפני שקרו, ולא מעט מהזמן הייתי בטוחה שיישארו בגדר פנטזיה.

התמזל מזלי לפגוש את הפרטנר הכי מתאים לי וכך מצאתי את עצמי "נורמלית", חלק מזוג, שהכל זורם אצלו בטבעיות, טפו חמסה חמסה, שום בצל. אין יום שאני לא מודה על כך שהוא בחיי. (ותודה לורד).

כשרוצים משהו, מכוונים למשהו, מזמנים אותו ועובדים לקראתו – הוא לגמרי קורה. ושלא תבינו לא נכון, זה לא שהוא קורה מעצמו, אנחנו עובדים לקראתו, חיים אותו הרבה לפני שהוא קורה בפועל ועושים כל מה שאנחנו יכולים כדי שיקרה.

על לעזוב את ישראל, וכרגע אני לא מתחייבת שזו עזיבה או פלירטוט זמני, פנטזתי וחלמתי המון. נולדתי בארה"ב, יש לי אזרחות, וכל מה שקשור בבירוקרטיה ואישורים וויזות, לא היה שיקול בהחלטה, כמובן. מה שהיה קשה בהחלטה היה חוסר היכולת שלי לראות איך מסתדרים במקום שהוא לא ישראל, למרות האנגלית הטובה שלי. איך מסתדרים במנטליות אחרת? וכן, היא ממש אחרת מהמנטליות הישראליות. אנחנו דוברים אנגלית אבל לא באמת תמיד דוברים את שפת המקום. לא מפרשים את המחוות, את המילים, את החיוכים עד הסוף, ובעצם בהרבה מובנים חיים את ההגירה בכל רגע מחיינו כאן.

ועכשיו שאנחנו תיכף סוגרים כאן שנה, ואפילו סוגרים אותה בביקור מולדת שמתקרב – הכינו את החומוס, אני באה לרוקן לכם את המאגרים! – אפשר להסתכל אחורה בסיפוק ובגאווה ובהתרגשות לקראת ההמשך.

את מעבר הדירה חגגנו עם לא מעט חברים שהכרנו כאן, וגם עם לא מעט בירות ואלכוהול. למרות הגשם שאיים להחריב (מה נהיה עם קיץ, מישיגן? הבטיחו לי קיץ יותר, איך נגיד, קייצי…), בסופשבוע שעבר חגגנו כאן עם הרבה אוכל טעים ומשקאות ואווירה טובה, ואפילו היתה כמעט-חגיגת יום הולדת של בן הזוג שבדרך כלל מעדיף להחריש את היום שלו.

בעוד כמה ימים נעלה על מטוס ונבוא לפגוש את כל האהובים שלנו בארץ. ההתרגשות והכרת התודה בשיא, ומפלס החששות במקביל גם די גבוה, אבל אני יודעת שנשמח, נבלה, אולי נתאכזב לפרקים, ואחרי הביקור נחזור לכאן. הביתה.

נעדרתי מכאן ה-מ-ו-ן זמן. אפשר לחשוב מה כבר עשיתי? כולה ארזתי ועברתי בית, פרקתי את הארגזים, קניתי אלפי רהיטים ודברים לבית שלא ידעתי שחסרו לי, ולפני שהספקתי להתרגל להתעורר בחדר חדש וללמוד את האור ורעשי הבית החדשים, נסעתי לטיול של שבוע (!) עם הכיתה של הבן הגדול, מסע קטן במזרח ארה"ב? כולה. למה לעשות עניין מכל דבר?

אז כן, זה מה שקרה בשבועות האחרונים. רק אתמול בלילה חזרנו מהמסע המשוגע הזה, ומוזר כמה אפשר להתגעגע לבית, שעוד לא התרגלת בכלל שהוא הבית.

אז למה מצאתי את עצמי נוסעת ימים ארוכים, נסיעות של 8, 9 ו-10 שעות ביום, עם 40 בני 13-14 ועוד כמה הורים לא שפויים כמוני? שאלה יפה. התשובה היא שהילד ביקש ושאני רציתי להיות איתו בחוויה הזו. זה היה טיול שבו הילדים לא הורשו להביא טלפונים ניידים, וידעתי שיהיה לי קשוח מדי בלי לדעת מה קורה איתו כל הזמן. אמא עלוקה, זו אני. אז התנדבתי ללוות את הטיול, בלי באמת לדעת למה אני נכנסת. הרי בארץ נוסעים שעתיים שלוש גג, מגיעים לגליל, עושים כמה מסלולים בנחל או שניים וחוזרים הביתה בשלום.

אז כידוע, כאן המרחקים עצומים, ומתוך שבעה ימים, בערך ארבעה בילינו באוטובוס 9-10 שעות, עם הפסקות קצרות ומועטות בלבד. כמו טיסה רק יותר גרוע… אבל, כשיצאנו מהאוטובוס הגענו למקומות מעניינים, יפים, מרגשים. הילדים למדו כל השנה על מלחמת האזרחים, הצהרת העצמאות – היסטוריה אמריקאית. והטיול היה בעקבות המקומות הללו. היינו בגטיסבורג, ששם היה קרב מפורסם במלחמת האזרחים, בוושינגטון די.סי, בקפיטול ובמוזיאונים, היתה אפילו שעה וחצי קסומה בפילדלפיה. משם נסענו היישר לפלימות' מסצ'וסטס היכן שהאונייה מייפלאואר עגנה ב-1620. את המסע סיימנו במפלי הניאגרה ואז יצאנו לנסיעה הארוכה הביתה.

הטיול לא היה קל פיזית ונפשית. היו רגעים שהרגשתי שחזרתי לכיתה י', לטיול שנתי, עם כל הרעש והדיבורים והשירים והצעקות של נערים ונערות. היו בקרים שהתעוררתי ולקח כמה שניות להתאפס – איפה אני. היו רגעים שרציתי הביתה, ולרגע לא ידעתי איפה הבית. סוג של דילוג בין תלישות אחת לתלישות שנייה, ולא יודעים מתי חוזרים לעמוד על קרקע יציבה.

הילדים היו כל כך מקסימים. בוגרים וילדותיים באותה הנשימה. עם כל הדרמות של הגיל, הרבה בכי וצחוק, שמחה וחיבוקים, ריבים והתפייסויות. רגע אחד הרגשתי כאחת הילדות שם, שמתגעגעת לאמא ולמיטה שלה בבית, ובמישנהו, הנה אני אחראית על שלושה גברברים צעירים, מטיילת איתם שעות ברגל, עם מפה וגם בלי, מזיעה איתם מהחום, מתלוננת איתם על כאבי רגליים מרוב הליכה, קונה להם ג'אנק פוד מחריד בכסף שהוקצב לנו לארוחות, אוכלת איתם צ'יפס והמבורגר, ולא מאמינה שהילד שלי הוא חלק מהכיתה הזו, מבית הספר הזה האמריקאי כל כך, עם הרוקנרול שהם ניגנו באוטובוס, והשירים שהם שרו כדי להעביר את הזמן, והבדיחות שגילגלו אותם מצחוק. בלילות ישנו בבתי מלון, הילדים 4 בחדר, ההורים 3-4 בחדר. טירונות. והיו גם שמירות… לא צוחקת איתכם. ההורים השגיחו בלילה מחוץ לחדרים של הילדים, שלא ישתוללו, שלא יהיו במקומות שהם לא אמורים להיות בהם.

היה גם לילה אחד שישנו בשקי שינה על רצפה בחדר לא גדול במוזיאון אחד. אכן, תמונות קשות שאחסוך מכם. הלילה הזה תוכנן מראש להיות הלילה החמישי והלפני אחרון של הטיול. כל הימים לפניו פחדתי ממנו, איך אני, נסיכה מפונקת שלא ראתה שק שינה בעשורים האחרונים וגם לא מעוניינת לראות, תישן על הרצפה עם כ-20 ילדות צווחניות? כל יום ראיתי את שק השינה שלי, והוא הסתכל עלי בהתנשאות ואני הסתכלתי עליו באימה ובחוסר אמון… ואז הלילה הזה הגיע. וכן, ישנתי על הרצפה בתוך שק שינה עם המון ילדות וכמה אמהות ומורות, כשהבנים ישנים בחדר סמוך לנו. שרדתי את הלילה הזה, ואפילו ישנתי! בבוקר קמתי כולי שמחה וגאווה על זה שהגב לא כואב לי ועל כך ששרדתי כדי לספר. מחכה למדליה.

היו הרפתקאות ואירועים לא צפויים. בלבולים בהזמנות החדרים, ימים בהם אכלתי דברים שאני ללא רוצה לזכור. ובוושינגטון נקלענו לסערה שהסתבר שהיא טורנדו קטן. היה יום חם אימים, והיתה אזהרת סופה ל-4 אחרי הצהריים. זה היה אחד הימים שהרגליים ממש איימו ליפול מרוב הליכה. מצאתי את עצמי עם שלושת הבנים "שלי" (רק אחד באמת שלי, אבל השניים האחרים היו גם באחריותי המלאה), מטיילת בוושינגטון, לכיוון אנדרטת לינקולן, שם היינו אמורים להיפגש עם כולם. לא הייתי לחוצה, אפשר לחשוב, סופה… אבל אמרתי לעצמי, נתקדם לשם, לא מתאים לי שירטיב אותנו גשם.

הגענו לאנדרטת לינקולן, הסתופפנו עם כולם למרגלות הפסל של לינקולן, ואחרי דקות ספורות התחילה סערה שלא פוגשים כל יום. וטוב שכך. גשם מטורף, רוח משוגעת. הצצנו החוצה, ולא ראו כלום, אפילו לא את אנדרטת וושינגטון ה"קטנה", שנמצאת ממש ממול. הכל היה סוער ורועש, והשמיים לבנים ואפורים בעת ובעונה אחת. ואחרי 20 דקות בערך, כמו שהתחיל, כך זה נגמר פתאום. השמש חזרה לזרוח, השמיים היו שוב כחולים, הגשם פסק. שוב הצצנו החוצה וראינו כמה וכמה ענפים רציניים שפשוט נפלו כמו גפרורים מהרוח. לינקולן שמר עלינו, מסתבר.

את הטיול סיימנו במפלי הניאגרה, אחד המראות היפים שיש, ובשייט למרגלות המפלים, לבושים בשקיות אשפה כחולות אופנתיות, ורטובים וקצת רועדים מקור כי גם ירד גשם והיתה רוח. אבל העיניים נהנו מהיופי הנפלא הזה, והיה קסום לסיים ככה את הטיול.

חזרנו בערב מאוחר, אחרי נסיעה של יום שלם. מתרגשים ושמחים לפגוש את המשפחות שחיכו לנו, לראות את האמהות והאבות שהגיעו לאסוף את הילדים אחרי שבוע. לראות את הנערים הקשוחים מאבדים בשנייה את הפאסון המתבגר שלהם והופכים תוך רגע, בידיים של ההורים שלהם, שוב לתינוקות שהם היו פעם, ממש לפני הרף עין.

מעבר הדירה שלנו מתקרב ואנחנו עמוק בתוך סידורים, ארגונים, נקיונות וכל מיני. למקרה שתהיתם, מעבר דירה שני בתוך פחות משנה, כשהראשון היה מעבר ענק ולא נתפס עדיין מעבר לאוקיינוס – "קצת" מעייף. כלומר ברור לי שיהיה ממש כיף אחרי שכבר נהיה בבית החדש, כשהוא מסודר, מאורגן, אחרי שנפרוק את הארגזים ואת כל החפצים שלנו. ברור שיהיה מעולה.

רק שעכשיו נחתה עלי ההתשה של המעבר הגדול שכבר עשינו. התרגלנו לדירה שאנחנו חיים בה כרגע, וטוב ונוח לנו בה. הבית החדש מקסים אבל ייקח זמן להתרגל, כמו שתמיד לוקח זמן להתרגל לבית חדש. זה מצחיק, כשחלמנו את המעבר לכאן במשך הרבה זמן בישראל, כל כך הרגשנו את הצורך, הפיזי כמעט, בשינוי מהותי בחיים שלנו. אני לפחות, רציתי פסק זמן, רציתי משהו אחר, מקום אחר – בקיצור שינוי. ועכשיו כשהחיים שלנו הם שינוי אחד גדול ויומיומי, לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי את התחושות ההן, כי כמובן שמתגנבות מחשבות של "מה היה לנו רע"… אז לא היה רע, פשוט היינו חייבים להזיז את עצמנו מהמקום שהיינו בו, בעיקר מהמקום התפיסתי. לא יכולתי להמשיך הלאה בלי לעשות שינוי. פשוט לא.

זו תהיה הפעם הראשונה שנגור בבית. על אדמה. עם חצר אחורית ודק. וריהוט גינה. זה ממש מרגש! יש המון תוכניות, חלק גדול מהן כולל רביצה על הדק בשמש האביבית והקיצית, עד לשקיעה, שמתרחשת בתקופה הזאת הרבה אחרי 8 בערב. יש פה במשפחה כמובן את מי שחולם על הברביקיו שהוא יעמיד אחרי העבודה. יש את מי שחולמת על קפה קר, או עדיף מרגריטות קפואות על הדק. ויש גם חלומות על השכונה שנגישה ונעימה יותר לילדים. האופניים יתנערו מהאבק של החורף וישמשו לרכיבות לגלידרייה השכונתית. הכלבה תוציא את עצמה לרביצות והשתוללות בדשא. שוב מעבר ומקום חדש וכל כך הרבה שמחה ותקווה לקראתם.

באמת לפעמים אני משתאה, לא מאמינה על עצמי, על עצמנו. אני, שכל כך הרבה פחדים ניהלו אותי בחיים, ועכשיו אני פשוט קופצת למים. יודעת שחייבים להיכנס all in בכל הכוח לשינויים האלה, ויודעת, מספיק לחשוב כל כך הרבה, כולנו רק נרוויח, אנחנו יחד ואנחנו מנגנון משפחתי יעיל ומשופשף.

הימים האלה, שבין יום השואה ליום הזיכרון, שתמיד כל כך כבדים ועצובים, בתוספת החדשות המטרידות מישראל מהשבוע האחרון, היו לא פשוטים גם מפה. מחוברת לחדשות וכולי דאגה לכל האהובים שלי בישראל – כמה מוזר להיות רחוקה מכל זה, אבל רגשית לגמרי שם. כמה אני מקווה לשקט.

ולא ניפרד בלי המלצת סדרה. את העונה הראשונה והיחידה בינתיים של הסדרה החדשה הזו של נטפליקס, Dead to Me, בלעתי בשני ערבים. כריסטינה אפלגייט (לעולמים קלי באנדי מ"נשואים פלוס") ולינדה קרדליני, פשוט מעולות בסדרה קצת מצחיקה, קצת עצובה, קצת מותחת ובעיקר קצת מטורללת. המלצה חמה ממני.

מעבר קל ונעים לנו, שקט ושלווה לכולנו.

 

 

 

 

 

נתחיל באזהרה – גם אם תעברו לגור בסוף העולם ימינה, פסח ימצא אתכם איפה שלא תהיו.

ואולי בכלל לא התכוונתם לברוח מהחגים למיניהם. כלומר אולי זו רק אני שכל שנה איחלתי לעצמי להיות בחו"ל בחגים "הגדולים" והקצת מעיקים, כדי לא להרגיש את הלחץ בעבודה ואת טרפת הניקיונות, הקניות, הבישולים. והנה אני בחו"ל, אבל דווקא עכשיו פתאום בא לי להרגיש קצת פסח. יכול להיות שזה בגלל שזה הפסח הראשון שלנו מאז שעזבנו, או בגלל שאם לא נציין את החג, בכלל לא נרגיש שיש חג, אבל המחשבה הראשונית של לדלג על ליל הסדר ולהתעלם ממנו, פשוט לא עשתה לי חשק.

וכך קורה שהשנה אנחנו חוגגים עם אנשים מקסימים שבכלל לא הכרנו לפני שנה, ולמרבה ההפתעה זה מרגיש כל כך טבעי ו"רגיל", כאילו זה תמיד היה ככה. וכמו בהרבה ערבי פסח קודמים, אני מוצאת את עצמי מכינה את עוגת השוקולד שאני תמיד מכינה בחג.

אז מה השתנה לנו השנה? מה לא השתנה בעצם? כל כך הרבה דברים השתנו ונוספו אל החיים שלנו. משעשע אותי, למשל, שזו הפעם הראשונה שאני לא רצה באמוק לקנות מיליון פיתות ולחמניות ולחם לפני שנכנס החג כדי שחלילה הילדים יישארו בלי לחם למשך כל השבוע ההזוי הזה בישראל שבו צריך להתאמץ כדי לקנות אותו.

אני נזכרת מה עשינו לפני שנה, ולפעמים לא מאמינה שרק לפני שנה היינו בבית שלנו בגבעתיים, חוגגים בר מצווה לבן הגדול שלי, וחיים את השגרה המוכרת שלנו. ועכשיו, רק עברה שנה מאז והכל כל כך שונה. יש לנו שגרה אחרת, עם מזג אוויר הכי אחר שיש, אנחנו בתרבות אחרת עם קודים התנהגותיים שונים (יחסית) – והנה אנחנו עדיין – פשוט אנחנו. עברנו כל כך הרבה מאז פסח שעבר, הכרנו כל כך הרבה אנשים ומקומות חדשים, והשארנו מאחור גם כל כך הרבה אנשים ומקומות.

גדלנו, ארבעתנו, כל כך. התפתחנו. פיתחנו בעצמנו יכולות וכישורים שכנראה תמיד היו שם בשקט, מחכים לרגע שבו נצטרך אותם. האנגלית של הילדים השתפרה לאין ערוך, ויש בהם גמישות נפשית. הם מסתדרים טוב ומסתגלים לשינויים כל כך יפה. אני מסתכלת עליהם ופשוט שמחה ומעריצה אותם. גם אני ובן הזוג חווים את עצמנו ומגלים צדדים וכוחות שלא באו לידי ביטוי בעבר.

הנדנדה הנפשית שדיברתי עליה בפוסט הקודם שכתבתי, רכבת ההרים הרגשית, היא פה עדיין, כמובן. אבל אני חיה איתה, מקבלת אותה. מבינה שברגע שעשינו את הצעד הזה, פתחנו שער לתחושות של הצלחה ותקווה וסקרנות אבל גם לתחושות של געגוע והחמצה. הכל בא ביחד בחבילה אחת.

וכמו שיש לנו את החירות לחגוג את פסח, כך יש לנו את החירות בכל רגע לבחור את המחשבות שמרימות אותנו, ולראות את הקסם והיופי שיש במקום שאנחנו חיים בו. להכיר עוד מקומות שנעימים לנו, לדבר עם אנשים שרק הכרנו ולגלות כמה כולנו, בני האדם, דומים בסך הכל.

אז בינתיים, אביב נעים וחמים שיהיה, ושלא תדעו שלג באפריל!

 

 

 

 

לונג טיים! לוקח לי זמן להושיב את עצמי לכתוב קצת.

רק כשמתחיל העיקצוץ הזה בידיים, מועקה קלה מצטברת בבטן, משפטים מתחילים להתחבר להם בראש מבלי לשים לב – אז אני מבינה שהגיע הזמן לעוד סשן של קצת כתיבה מרפאה. כי זה מה שזה עבורי – מקום לאוורר מחשבות, חששות, תקוות. הכל ביחד. להוציא הכל אל אוויר העולם, ומשם להתקדם הלאה.

אז השבועות האחרונים היו בסימן אביב מתקרב. השלג נמס, רואים אדמה. חשבתם פעם כמה מרגש לראות אדמה, כביש? דברים רגילים כביכול. אבל כששלושה חודשים לא רואים אותם, והכל נמצא תחת מעטה לבן של שלג וקרח, פתאום לפגוש אותם מחדש, זה אשכרה מרגש.

עוד אירוע מרגש היה יום ההולדת של הילדון הצעיר. בישראל תמיד חגגנו עם הילדים בכיתה, וגם השנה הוא רצה את החגיגה. עם הרבה חששות והתרגשות הזמנו הביתה כמה בנים מהכיתה, וחתן יום ההולדת ארגן משחקים ו"הנחה" את האירוע. אני בטוחה שלא תתעלפו מתדהמה כשאגיד שהכל היה ממש כמו בארץ. איזה קטע, מסתבר שבנים בכיתה ה'-ו' פה בארה"ב, הם ממש אותו הדבר כמו בנים בישראל! הלם. אז היו כמה בנים, הם שיחקו, השתוללו, אכלו מלא פיצה וממתקים ועוגה, וסיימו בכדורגל בחצר. ההבדל היחיד הוא שבארץ לא היו לי מרחבים ודשא צמודים לבית, וכאן יש. אפילו שהדשא צהוב ומרוט כולו מהחורף שעבר עליו, יש מגמת התאוששות.

גם אנחנו מפשירים וממש מהר שכחנו את זוועות החורף. אפילו שעדיין לא הנצו העלים ועדיין לא פרחו הפרחים שכולם הבטיחו לי. הכבישים בלי קרח – כל השאר זה בונוס! או לפחות ככה אני מרגישה אחרי החורף הזה.

וכמה שלא ייאמן לחשוב על זה, שנת הלימודים קרובה לסופה. אנחנו עכשיו ב-spring break, והילדים בעשרה ימים של חופש. אנחנו מארחים בני משפחה יקרים ופנינו אל השנה הבאה. הגדול עולה לתיכון, הקטן יעבור לחטיבת ביניים, אנחנו בקרוב נעבור לשכונה חדשה, בית חדש, עוד התחלה חדשה. תשעה חודשים אנחנו כאן. תשעה חודשים של שינוי מטורף.

יש ימים שהם כמו רכבת הרים רגשית, יש ימים שאני עדיין בפנים מרגישה את הצעקה המופתעת בתוכי  – מה עשית??? כי לעזוב את ישראל היה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי. ולמרות ששנים רציתי את זה, ולמרות שלא יכולתי להמשיך בשגרה שלנו שם מבלי לעשות את הצעד הזה של לגלות את עצמנו במקום ובתרבות שונים, ולמרות שעשינו הכל בעיניים פתוחות לרווחה ובחשיבה רציונלית – למרות כל זה, יש רגעים שאני עדיין צריכה לצבוט את עצמי ולהאמין שהיה לי את האומץ לעשות את הקפיצה הזאת.

ויש רגעים ממש לא פשוטים, רגעים שמרגישים לבד, גם בתוך חבורת אנשים, רגעים של געגוע לקפה קטן של שישי בבוקר עם חברות אהובות של שנים, רגעים של תחושת חוסר שייכות למקום בו אנחנו נמצאים ורגעים של געגוע לאנשים ולמקומות במדינה אחת קטנה במזרח התיכון – למרות כל אלה, ולעומת כל אלה יש רגעים שאני מרגישה הכי חזקה בעולם, רגעים שאני הכי גאה בעצמי ובמשפחה הקטנה שלי, בחוזקה שלנו וביכולת להסתגל למצבים חדשים.

וכבר בעצם התרגלתי ל"מאניה-דפרסיה" הזו, לידיעה שיש ירידות ועליות בתחושה הכללית, ושכמו שזה יורד, ככה זה עולה בחזרה ומתאזן לו. ולומדים לחיות עם חלק קטן בלב שמתגעגע כל הזמן, לתת לו את המקום שלו, לכבד אותו, ועדיין להמשיך בכל מה שהמציאות והחיים הטובים כאן מזמנים לנו. שיעור מאלף של הבנה עמוקה של עצמנו שלא היתה אפשרית לנו במקום המוכר והנוח. וכמה משמח שיש לנו את הזכות ללמוד ולחוות אותו.

יודעים מה זה שיא החוצפה? זה כשבן הזוג נוסע ל-10 ימים לעבוד רק בלילות, והוא ממש עובד קשה, אבל את זאת שעייפה כאילו כל היום את מינימום עובדת במכרה פחם מהמאה ה-19.

ומה זה עוד שיא החוצפה? זה כשאת לוקחת את הכלבה המפונקת שלך לטיול והיא חושבת שהיא בטראק בטיול אחרי צבא, ובעוד את עטופה מכף רגל ועד ראש ולמעלה מזה – ולמרות זאת תיכף מתפוררת מרוב כפור ומחשבת את קיצך לאחור – היא סוחבת אותך בכל השכונה ומדי פעם נשכבת בשלג ומתחילה ללעוס כדורי קרח אימתניים, ומפרקת אותם אחד אחד בקולות לעיסה חרקניים.

ומה זה עוד שיא החוצפה? שאנחנו כבר במרץ אבל הקור והשלג ממשיך בשלו, ואת לא באמת מופתעת כי הזהירו אותך פה הלוך והזהר כל החורף שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר, ושהשיר של פרינס (זצ"ל) מתאים פה בול כמעט כל שנה, אבל עדיין לא בא לך שהחורף יהיה כל כך ארוך ושאת ממש מקווה שהשנה, במקרה, לא יירד שלג באפריל.

וכן, אני יכולה ככה להמשיך לחשוב על דברים ששוברים שיאי חוצפה, אבל מקווה שהבנתם את הרעיון. פה אני רוצה לציין שזה לא הקור עצמו שמפריע לי. באמת שחוץ מזה שאני כמעט הופכת לנציב קרח בטיולים עם הכלבה, אנחנו נמצאים בבית מחומם ומכונית מחוממת והכל, אז מה שמעצבן בחורף זה מצב הכבישים האיכסי. כלומר הכבישים הרבה פעמים ממש חלקלקים, ומפחיד לנהוג ולא נעים בכלל, ויש עוד ועוד snow days שהילדים לא הולכים לבית ספר כי מסוכן בכביש ואז אנחנו בבית ושוב אני מוצאת את עצמי מחשבת את קיצי לאחור, מחמת השהייה הכפויה הזו בבית ועוד עם הילדים! כן, אם השנה זאת אני.

בכל מקרה, אלה כמובן לא אירועים שחווינו בעבר בישראל ולפעמים זה לא בא טוב, ואני רק רוצה שכולם ילכו לבית ספר כדי שאני אוכל להמשיך בשגרת עקרת הבית הנהנתנית שלי, ולדגום עוד חנות או בית קפה, או מוסד לימודי שבו אני מפנטזת ללמוד כדי למצוא עבודה בתור משהו שמעולם לא חשבתי עליו, אפילו לא בצחוק.

כי זה מה שיפה וגם מפחיד בו זמנית במצב שאני נמצאת בו כעת – הזכות וגם הצורך להמציא את עצמי מחדש לגמרי, מבחינה מקצועית. לשכוח כל מה שעשיתי עד היום ולפתוח פרק חדש לגמרי. והאחריות כלפי עצמי וכלפי הקרובים אלי שיזרמו איתי בזרם החדש שלי, כל כך גדולה ומפחידה, בעיקר החשש שהזרם הזה לא מוביל לשום מקום.

אני יודעת שלא המצאתי שום דבר, ונכנסתי למקום הזה בעיניים פקוחות לרווחה ומתוך התרגשות ורצון לגלות מה יש עוד? מה יש עוד מבחינת חינוך שונה לילדים שלי, מבחינת מקום עבודה נעים יותר לבן הזוג שלי, מבחינת העולם הגדול הזה שרק מחכה שנטייל בו כמה שיותר, ומבחינת השאיפות הכמוסות שלי שמרוב שהן כמוסות, אפילו אני כבר לא זוכרת איך להקשיב להן.

ושלא תבינו לא נכון, אני מודה בכל רגע על המקום הזה בחיים שאני נמצאת בו, שאני יודעת שהוא פריווילגי להחריד ושהמון אנשים ובעיקר נשים, היו מוכנות ומוכנים בכיף להתחלף איתי. מודה על המקום ועל הזכות הזו, ויחד עם זאת מתמודדת עם הקולות הפנימיים הרבים בתוך הראש שלי, שזורקים אותי לכיוונים מנוגדים.

הכל מובן ונורמלי למי שעדיין נמצא בתקופת הסתגלות למקום חדש, במהלכה לומדים את "החוקים" החדשים, הרשמיים ובעיקר את הלא רשמיים, וכמי שנמצאים בה, אנחנו מאפשרים לעצמנו את המקום המבולבל הזה. אני מאפשרת לעצמי להרגיש את התחושות האלה שלא תמיד נעימות ויודעת שהן יובילו לתחושות טובות יותר. ובעיקר מרגישה חזקה כמו שלא הרגשתי מימיי.

ואם לסגור את הפוסט הזה עם קצת יותר קלילות, אני רוצה לציין גם שראיתי באיחור לא אופנתי בכלל את הסרט על פרדי מרקורי. וכן, הוא מאדדד הוליוודי ומדלג בקלילות מעל משוכות שלא בא לו להתמודד איתן, ואחרי שיצאתי כמעט ממררת בבכי מרוב רחמים עליו ועל חייו הבודדים, זו בכל זאת הזדמנות מעולה ליהנות שוב מהמוזיקה של קווין ולחרוש את יוטיוב כדי לשמוע את הקול האדיר שלו. הנה טעימה קטנה,  ובברכת אביב קרוב ונעים ניפרד.

 

 

כמה מעט ידעתי על חורף עד לפני שבועיים-שלושה. כלום לא ידעתי. לא ידעתי שיש כל כך הרבה וריאציות של שלג, קרח, ברד. לא ידעתי שאחזה במראה מדהים כל כך של ענפים, וענפיפים (בטח יש מילה כזאת, לא?) וגזעי עץ שפשוט עטופים בקרח שקוף, ושכל הרחוב ייראה כשטוף בצבעי שחור-לבן, כאילו מישהו הקפיא את כל הצבעים האחרים בעולם.

לא ידעתי שלנסוע באוטו חדש לגמרי, עם הנעה כפולה, כלומר 4 על 4 (אל תשאלו אותי מה זה, אבל זה טוב!) יכול להרגיש כמו לשוט בסירת נייר בים סוער ושהברקסים ישתפו פעולה רק על בסיס רצון טוב. ואין להם הרבה.

לא ידעתי שהילדים יישארו בבית ולא ילכו לבית ספר כמעט שבועיים כי הכבישים מסוכנים מדי או כי יש הפסקות חשמל של שעות ארוכות בגלל הקור ובגלל ענפים גדולים שפשוט נפלו כמו גפרורים מכובד הקרח שהצטבר עליהם.

לא ידעתי שיש קור כזה שבו מסוכן להיות בחוץ למשך יותר מ-10 דקות, ושאפילו העיניים שלנו עלולות להיפגע, בהתחשב בעובדה שזה האיבר היחיד שנותר חשוף ללא הגנה כשיוצאים עם הכלבה לטיול אקסטרימי בשלג.

כל כך הרבה דברים למדתי מאז. בעיקר למדתי שהחורף פה דורש סבלנות. סבלנות, כי היום לא כדאי לנהוג, אז נישאר בבית ונעסיק את עצמנו (נטפליקס יקר שלי), ונאכל מה שיש בבית כי מי רוצה לצאת למסע קרחוני עד הסופר? עדיף מחר. או מחרתיים. או כשמזג האוויר יתאפס על עצמו. ואפרופו יתאפס, למדתי גם שאפס מעלות צלזיוס יכולות להרגיש ממש חמימות, לעומת מינוס 21.

אפשר להגיד שלמשך שבועיים שלושה, הכל אצלנו די קפא, יחד עם המדרכות והכבישים. השגרה נעצרה. פגישות נדחו, בית ספר נסגר, נסיעה יומיומית של בן הזוג לעבודה הפכה למסע איטי, והכל בעצם היה תלוי לגמרי במה שקורה מחוץ לדלת הבית.

לא יודעת למה אני מדברת בלשון עבר, כי אף אחד לא הבטיח לי שזה נגמר. למעשה יש סיכוי די גדול שהשבועיים שלושה הקרובים ייראו ככה גם.

אבל למזלנו היתה לנו אתנחתא מכל הלבן הזה בסופ"ש האחרון, כי טסנו לעיר האהובה כל כך – ניו יורק. שלושה ימים שממש ראינו אדמה. היו עוד צבעים, היתה מדרכה, כביש, עצים, מוניות צהובות. הלבן שלנו נצבע בצבעים נפלאים כל כך. ואגב, אם מישהו פה מקבל את הרושם שבניו יורק היה חם, אז תרשו לי לתקן – ממש לא. היה קור אימים. הטמפרטורה נעה בין אפס ל-2 מעלות צלזיוס, חמים במונחים של מישיגן, אבל היתה רוח אכזרית כל כך, שהיתרון היחסי של "החום" מיד נעלם וגם בניו יורק הסתובבנו עם כל האקססוריז הסקסיים – כפפות, כובע, מגפיים, וצעיף על חלק נרחב מהפרצוף.

אז ולמרות שגם שם היה קר, היינו בניו יורק, והיא יפהפיה וטובה בכל מצב ובכל מזג אוויר. טיילנו ברגל עד שכמעט נשרו לנו הרגליים, הולכים קילומטרים ונהנים מכל דקה. היו נופים, היו מוזיאונים, היה אוכל טעים ומגוון, היה קפה טובבבבב! פגשנו חברים, הילדים שיחקו וגמעו קצת עיר גדולה. תענוג! והכי מוזר (בקטע טוב) זה שניו יורק קרובה אלינו עכשיו מרחק שעה וקצת טיסה. לא צריך לטוס ממנה לארץ, וזה כל כך נחמד להפנים שאפשר לקפוץ אליה לסופ"ש מדי פעם, ולא לתכנן חודשים מראש ולא לטוס טיסות של 12 שעות אליה וממנה.

ניו יורק הטעינה את כולנו באנרגיות חדשות, של טיול, של סקרנות, של יופי, וכך חזרנו אתמול הביתה לעוד כמה שבועות ארוכים של חורף, עם אזהרות סופה ותקוות של ילדים לביטול לימודים. אז בברכה המישיגנית הידועה, stay warm, ובשיר קטן, להית' עד לפעם הבאה.

אז חיכיתי חיכיתי, לא בכיתי אמנם, אבל הנה הוא פה בגדול – החורף של מישיגן! הקור העז, השלג הכבד – הכל הגיע, כמו שהבטיחו כולם! ומה אני אגיד לכם, הם לא שיקרו, ולא הגזימו.

רק בשבועיים האחרונים היו שני snow days – צמד המלים שכל ילד מתפלל בלילה לפני השינה לשמוע בבוקר, ויש אמהות, בלי שמות, שלפעמים מצטרפות לתפילה. זה אומר שבתי הספר סגורים מחמת השלג. אז היום היה יום כזה. וממש לא היה כזה נורא לקום יותר מאוחר, לשבת בבית חמים ולהסתכל על הלבן המהמם הזה בחוץ. ומי שאין להם כלבה שובבה שרק רוצה לקפץ בשלג כהיידי בת ההרים, יכולים להרשות לעצמם לרבוץ כללללל היום בבית וליהנות מעוד זמן איכות עם הילדים ועם נטפליקס ושות'.

כידוע לכם, למרבה האימה, אנחנו אוחזים בכלבה מהזן הנ"ל, אז נאלצים לצאת מהחמימות הביתית גם בימים הקרים ביותר. ביג דיל! זורקת על עצמי מכנסיים טרמיים, מעליהם טרנינג, גרביים עבים, מגפי שלג גבוהים, מעיל רציני, כובע שמכסה כמעט את כל הפרצוף, כפפות עבות, וזהו, בקטנה, אפשר לצאת.

הכלבה והילדים חווים שמחה וצווחות גיל, בעוד אני קצת שוקעת לי בכל צעד כמעט עד הברך בשלג ומתנחמת בזה שלפחות לא צריך לנסוע לחרמון…

הכלבה כמו נולדה למזג האוויר הזה, וזה כל כך מדהים אותי כמה היא יכולה לשמוח במידה שווה מריצת אמוק בשלג והתחפרות בו, ומצד השני מריצה משוגעת בדשא ירוק עז של הקיץ שהיה פה לפני כמה חודשים. יכולה ללמד שיעורים בשמחת חיים, הקטנה שלנו. ואנחנו התלמידים הראשונים, שנדבקים באושר התמים הזה ולכמה רגעים לא אכפת לנו מכלום בעולם, רק מהרגע היפהפה הזה של צחוק והשתובבות בשלג.

גם המשך היום עובר בנעימים, בהכנת ארוחות ביתיות ובהנאה קולינרית מהשלג – כן, הכנו סוג של גלידה משלג.

אני מוכנה לחשוף את המתכון הסודי, קחו עט ונייר: מחרפים נפשכם ואוספים מבחוץ כוס שלג. מעבירים לקערה, מוסיפים קצת חלב וקצת אבקת שוקו, מערבבים וטה דה – יש לנו גלידה! הילדים ממליצים.

בימים האחרונים היה גם את מזון האיכות הזה, מאכל שסבתא מכינה ושהילדים מאד התגעגעו אליו, אז החלטתי לזרום:

כן, זה משה בתיבה, או כפי שהוא מכונה במשפחה שלנו – בורקס עם נקניקיות.

בישולי חורף זה ממש כיף, והם לא מתמצים רק בבורקס עם נקניקיות, לשמחתי. מזג האוויר דורש מרקים ואצלי כיכב לאחרונה מרק עדשים כתומות, גזר ובטטה, שהיה בול מה שהייתי צריכה. חוץ ממרגריטה, כמובן. והיתה גם עוד נסיעת עבודה של בן הזוג, ואחר כך הנאה מהמפגש המחודש, והיתה תערוכת מכוניות ענקית בדטרויט (לא יודעת, היו שם מלא מכוניות חדשות, יפות וענקיות) ועוד מפגשים והכרויות עם אנשים נחמדים, הכרויות שעוזרות לנו להעמיק את תחושת השייכות לכאן.

וככה עבר לו כמעט כל ינואר, עם שלג, קור ועם הרבה חוויות שחדשות לנו. והצמא והסקרנות שלנו להמשיך לגלות את אמריקה רק הולכים וגדלים.

stay warm, חמודים!