חודש: אוגוסט 2019

לקוראים החמודים שלי שהם גם הורים ומרגישים שהם מותשים ועם הלשון בחוץ מחמת החופש הגדול, אני כאן להרגיע – הוא נגמר בסוף! ממש בקרוב!

אצלנו זה כבר קרה. בעוד רובכם עדיין מזיעים ומתרוצצים בקניות והתארגנויות לקראת שנת הלימודים החדשה, כאן היא התחילה בתאריך האלגנטי וההגיוני (?!?) 19 באוגוסט. לא מתלוננת או משהו, כן? זורמת. רק שהסתיו כבר מורגש כאן באוויר ולדעתי הלא נחשבת הילדים היו יכולים בכיף להישאר עוד שבוע שבועיים בבית וליהנות עוד קצת מהעונה החמה ומתחושת הימים האחרונים של גן עדן שמורגשת אצלנו פה.

העוקבים המתמידים (תודה!) בטח זוכרים שבסוף שנת הלימודים הקודמת עברנו לשכונה אחרת, כך שלשני התלמידים שלנו (ככה קוראים לזה כאן – your students, בכל טלפון, מייל או יצירת קשר כלשהיא) יש התחלות חדשות – אחד בתיכון ואחד בחטיבת ביניים.

וכרגיל בעוד שאני עסוקה בכל מה שמתרחש בראשי, ומנסה לעכל שאני אמא לנער בתיכון, בשעה שבתוך תוכי אני מרגישה שאני עדיין בתיכון, הילדים עצמם פשוט ובנונשלנט שאני מעריצה – התחילו את שנת הלימודים. שניהם לומדים ימי לימוד ארוכים, כמקובל כאן, ותיכף גם פעילויות הספורט שלהם ישאבו את שארית הזמן, כך שסופי השבוע ישובו להיות זמן משפחה נינוח ונעים שמוקדש למנוחה והורדת קצב.

באחת חזרתי להיות חופשייה בבקרים, בלי לחשוב איך להעביר את היום עם הילדים, עם יכולת לצאת להליכות ארוכות או קצרות, ללכת לשיעורי יוגה, לשים לב למזג האוויר המתקרר, לימים המתקצרים, להתכונן נפשית לעוד חורף אמיתי ולבן מאד.

במסגרת ההתכוננות, ביקורים אחרונים בחוף הים, או בשמו הרשמי, לייק מישיגן, נחוצים מאד כדי לאגור קצת חום. מי היה מאמין ששונאת קיץ שכמותי פתאום ששה לכל הזדמנות לקצת מהויטמין D הזה, רק כי כבר למדתי כמה הוא נדיר כאן. אז אחרי חיים שלמים של הימנעות משמש, התמרחות בקרם הגנה וכניעה לחבישת כובע מטופש (יש בכלל כובע לא מטופש? או כובע שלא אראה איתו מטופשת? תמהתני) אני מוצאת את עצמי יושבת עם חברה בכיסאות ים מתקפלים, שכל אמריקאי טוב מחזיק בגראז' (עוד לא הצטיידנו, אמריקאים רעים שכמונו), כשפנינו לשמש, כאחרונות התיירות האירופאיות בחוף גורדון בתל אביב, ובליבנו תקווה חרישית – שלא ייגמר לעולם.

אנחנו מתחילים את השנה השנייה שלנו כאן במישיגן וזה שאני בכלל כותבת את המילים האלו, מכה אותי בתדהמה. כלומר, אנחנו לגמרי פה, אבל כנראה גם כשעוזבים את ישראל ועוברים לגור במקום אחר, ישראל לא עוזבת אותך. חלק ממני עדיין חי במקביל את החדשות ואת מה שקורה בישראל, ואת המשפחה האהובה ואת האינטימיות עם החברות שלי. מבחינתי זה שאנחנו כל כך רחוקים פיזית, ממש לא מפריע לי להרגיש קרובה כמו תמיד. אצלי לא עובדת קלישאת "רחוק מהעין, רחוק מהלב". פשוט לומדים לחיות עם שני אזורי זמן מקבילים. ממשיכים את כל מה שמתרחש כאן ותמיד נשארים קצת גם שם. וזה ממש ממש בסדר.

אז שתהיה שנת לימודים טובה, גם פה וגם שם!

לפני שנסענו לביקור בישראל, לא ממש הצלחתי לדמיין איזו הרגשה זו תהיה לבקר ובעצם להיות סוג של תיירת במקום שעד לפני שנה היה הבית. וגם עכשיו, כשבוע וחצי אחרי שחזרנו הביתה, אני עדיין מתקשה להסביר את התחושה הזו במלים, את ההזייה הזו ואת המהירות שבה הופך בית למקום לנפוש בו, והפוך – מקום שמבקרים בו הופך לבית.

לפני חודש בערך, מתרגשים על סף התפלצות, עלינו על מטוס (או שניים, מי סופר), ואחרי לא מעט שעות נחתנו בבן גוריון המוכר. רק שהפעם לא חזרנו מטיול, אלא התחלנו טיול. שכרנו אוטו ונסענו למשפחה שחיכתה לנו בשמחה גדולה. העיניים שלנו הוכו בתדהמה מכמה הכל נראה שונה, או אולי קטן, שלא לומר קטנטן. התרגלנו כל כך מהר לכבישים רחבים ומכוניות גדולות, למרחב ולשקט, כך שלהגיע לישראל – שבה הכבישים צרים יותר, האנשים קרובים יותר (מכל מיני בחינות), והצלילים רועמים יותר – דרש הסתגלות מחדש של יום-יומיים.

ואחרי ההסתגלות, אפשר לומר שהתחלנו טירונות – אנחנו ההורים היינו עסוקים בהסעות של הילדים לחברים, לבני דודים, לאירועים ומסיבות, וכמובן היינו עסוקים באיחודים מרגשים עם חברים וחברות משלנו, ארוחות מדהימות, ביקורים מעמיקים בחוף הים, שתיית אלכוהול נמרצת, ובן הזוג אפילו נאלץ לעבוד בין לבין שלל העיסוקים הללו.

הלו"ז היה עמוס, הוא נתפר והורכב ברגישות, בנחישות, תוך לקיחת החלטות קשות, לעתים בקור רוח, והתאפיין במעט מאד יכולת אלתור וספטונטניות. לא יודעת, כמי שהיתה אחראית על ההפקה הזו, אני עדיין מחכה למשאית המדליות שלי, ומצד שני מרגישה שאני זקוקה, ובכן… לחופש. ולא אקדים את המאוחר, רק אציין שיצאתי כבר לחופש כזה, וחזרתי ממנו שמחה וכמובן מעט מותשת וזקוקה לעוד חופש.

הארוחות המשפחתיות, בהרכבים גדולים, שפעם היו דבר שבשגרה, ריגשו את כל הצדדים, והיו טעימות ומהנות מתמיד. התחושה שרק כרגע נסענו ואיך זה יכול להיות שכבר חלפה שנה, וחזרנו לביקור, היתה חזקה מאד, ושוב תעתועי הזמן והאירועים היכו בי כמו גלי הים שבהם אני יכולה לבהות ימים שלמים, אם רק ייתנו לי. היו רגעים שהרגשתי פתאום שאולי כל השנה האחרונה היתה רק מין חלום מתוק, והרי הנה השגרה שלי פה, עם הים והקיטורים על החופש הגדול, והשיחות על העבודה, ועל הכבישים העמוסים, והשיפוצים בשכונה.

אבל לא, זה לא חלום, זו המציאות שלנו, והיא באמת עולה על כל דמיון. בתוך שנה בנינו לנו חיים חדשים, עם מכרים, עם חברים, עם הרגלים שהתקבעו, עם חנויות ומסעדות שאנחנו אוהבים במיוחד, עם שכונה נעימה, עם שפה שונה. הכל חדש ושונה ואנחנו כבר מאוקלמים בכל החדש הזה והוא כבר פחות מרגיש חדש ויותר מרגיש מוכר.

לחזור ולפגוש את כל האהובים שלנו, להתקבל בחום ואהבה והתרגשות ושמחה ונדיבות כל כך גדולים, היתה פשוט זריקת מרץ ענקית בשבילי. תחושת חיבוק חזקה שאומרת לי, בלי להגיד במילים עצמן – "אנחנו איתכם, לא משנה איפה תהיו. אנחנו פה בשבילכם ואוהבים אתכם כמו תמיד".

להרגיש את החיבוק הזה היה כל כך חשוב ודרוש לי, כמו מין פיצוי על רגעים בהם הלבד והזרות מורגשים לי פה. החיבוק הזה חימם לנו את הקיפאון שלפעמים חשים כאן, ואני לא מתכוונת רק בחורף ובשלג, אלא גם באביב ובקיץ.

אני יכולה להגיד שהספקנו כמעט כל מה שרצינו לעשות, לדבר עם האנשים שהתגעגענו אליהם, לבלות איתם זמן, להשלים פערים וסיפורים וריכולים ולצחוק בלי סוף. הזמן של הביקור טס כמו שתמיד טיול אינטנסיבי חולף מהר. חזרנו הביתה עם הרבה טחינה, קפסולות קפה (מצב הקפה פה – אל תשאלו), ושוקולד מקופלת, ועם הרבה כוחות להתחיל שנה נוספת פה, בבית חדש, בשכונה חדשה ובבתי ספר חדשים.

וכדי לוודא שבאמת יהיו לי את הכוחות, אז יום וחצי אחרי שחזרנו, כבר התעופפתי לי לטיול בנות קצר עם חברה טובה, שגם עזבה את ישראל לפני שנה. וכך, בילינו לנו כמה ימים קסומים בשיקגו, שתי נערות בעיר הגדולה.

שיקגו קרובה אלי מאד גאוגרפית, אבל עד עתה לא יצא לי לבדוק אותה. ויש מה לבדוק!

אמנות, תרבות, חנויות ורחובות גדולים ויפים, בניינים מפוארים, לייק מישיגן (מהצד השני שלו), מועדוני ג'ז, מחזות זמר מברודווי. הכל נמצא שם עם חן וקסם גדולים. הטיול הזה ריכך לי את החזרה הביתה, והיה מלא באוכל, שתייה, נופים ושיחות נפש. כל מה שבחורה צריכה אחרי ביקור מולדת מסעיר ומטלטל.

אז זהו, עכשיו חזרתי הביתה באמת, אחרי כל הטיולים והריגושים. מתחילה לארגן את הילדים לשנת הלימודים, ואת עצמי למחשבה שתיכף מגיע לכאן הסתיו על כל היופי והעלים האדומים-צהובים שלו, ועל כל הדברים הטובים הנוספים שהוא יביא איתו.