כבר עבר כמעט שבוע מאז שחזרנו מהטיול האחרון שלנו, וסוף סוף אני מצליחה להושיב את עצמי לכתוב קצת. תקופת החגים פה עכשיו, וכולם מתנהגים בדיוק אותו הדבר כמו בישראל של חגי תשרי או פסח – קונים בלי הכרה, מסתובבים לחוצים עם רשימות קניות וסידורים, בכל מקום תורים ואנשים עם שקיות עמוסות והם ממשיכים ומעמיסים על המכוניות את כל הטוב הזה.
מה נגיד? כיף להסתכל על זה מהצד. זה לא ממש החג שלנו, אנחנו רק מחשבים חופשות מבית ספר וככה מתכננים את הטיולים. ואין סוף לטיולים שאנחנו מרגישים מחויבים (לעצמנו) לעשות. אני רוצה להיות בכל מקום פה! ממש בכל מקום, שיהיה ברור.
אז אנחנו עובדים על זה, ואת חופשת Thanksgiving החלטנו להקדיש לנאשוויל, עיר מוזיקת הקאנטרי ומגפי הבוקרים. בקטנה, 8.5 שעות נסיעה מכאן. בהתחלה חשבנו שניסע את זה ביום אחד אבל ככל שהמועד התקרב התחלתי לפקפק ביכולתי לשבת כל כך הרבה שעות במכונית. אז חילקנו את הדרך ויצאנו יום קודם ועצרנו באינדיאנה. שום דבר לכתוב עליו הביתה, למקרה ששאלתם. היינו בפאתי עיר קטנה שמעולם לא שמעתי עליה קודם – כרמל – והעברנו את הלילה במלון קטן.
למחרת יצאנו לעוד כחמש שעות נסיעה לנאשוויל. כדי להספיק מוזיאון לפני החג, נסענו ישר לדאון טאון לCountry Music Hall of Fame, שם הרחבנו את השכלתנו המוזיקלית ולמדנו על תולדות מוזיקת הקאנטרי, ולמדנו שאלביס וטיילר סוויפט שרים קאנטרי מיוזיק, ושהיא אגב גם דמות חינוכית כי בחיי שהיה שם אולם שנשא את השם Taylor Swift Education Center.
אחר כך נסענו למלון שלנו שבעצם היה ריזורט עצום בגודלו, כמו עיר לא קטנה, ובתוכו היו חנויות, מסעדות, בתי קפה, בארים, פארק מים ואפילו נהר קטן עם סירות ששטו בו.
מקום עצום, צבעוני, שבמשך יומיים הסתובבנו בו וכמעט בכל פעם הלכנו לאיבוד. זו היתה חוויה שונה ממה שאנחנו רגילים ולדעתי המלון הכי גדול שהייתי בו אי פעם. הקישוטים של כריסמס כבר התנוססו בכל מקום והסתובבנו שם קצת כמו אנשי הכפר שהגיעו לעיר הגדולה. היה משעשע.
ביום השני שלנו שם, שהיה גם יום החג עצמו וגם החג הפרטי שלי – יום הולדת – נשארנו לרבוץ במלון ויצאנו רק לקראת ערב לארוחת Thanksgiving מסורתית במסעדה מפונפנת.
למחרת התחלנו את הדרך הביתה, עם עצירת לילה כיפית בלואיוויל קאנטקי, פלוס ביקור במוזיאון שמוקדש לגיבור המקומי, המתאגרף מוחמד עלי. הגענו הביתה בשבת בערב, כשלפנינו עוד יום שלם של רביצה והתאוששות מהנסיעות. אצלי היום הזה הוא חלק בלתי נפרד מהטיול, ולא פחות מהנה.
כמה מדהים זה להיכנס לאוטו בבית, לנסוע 8-9 שעות ולמצוא את עצמנו במקום לגמרי, אבל לגמרי אחר – אנשים מדברים במבטא אחר, דרומי, מזג האוויר חמים יותר, החנויות והכבישים והנוף מחלונות המכונית לגמרי שונים. כמו לנסוע לחו"ל קטן רק בלי לעבור בשדה תעופה. מי כמונו שבאים ממקום כל כך קטן כמו ישראל, יכולים להעריך וליהנות מכל רגע של טיול ושל גילוי מקומות חדשים ומרתקים. וזו רק ההתחלה.