הזמן טס כשחוגגים, ואכן הוא טס במהירות מסחררת וכך יוצא שאנחנו מציינים שנה לצעד הכי מטורף, קשה, שפוי, בלתי ייאמן, הכרחי, ענק ומטלטל שעשינו בחיים שלנו.
במצעד המעשים האמיצים שאני סופרת לעצמי שעשיתי, או עברתי, או נאלצתי לעבור, מתחרים במקום די גבוה להתחתן, להביא ילדים לעולם, לאבד את אמא שלי ולעזוב את ישראל.
לאבד את אמא שלי היה ה-דבר שפחדתי ממנו כל חיי. לא חשבתי שאני יכולה להתקיים בלעדיה. אולי זה נשמע מוזר, אבל באמת לא ראיתי את עצמי בלי הגב שלה, בלי לדבר איתה כל יום, בלי לעשות הכל כדי שתתגאה בי ותשמח. העולם, היקום, אלוהים – איך שלא נקרא לזה, דאגו לי, ואני בת מזל כל כך שהיתה לי אמא במשך 42 שנים! המכה של היעלמותה הפיזית מחיי היתה איומה, נוראה. וכנראה הכרחית בשבילי כדי להתבגר. הכרחי להבין שאם לא אעשה עכשיו מה שאני רוצה, אני לא יודעת אם אעשה אותו בכלל. וזה גלגל אותי, אותנו, להזיז הכל.
לגבי שלושת הצעדים האחרים – זוגיות, ילדים ומגורים במקום שהוא לא ישראל – דמיינתי אותם ופנטזתי עליהם המון לפני שקרו, ולא מעט מהזמן הייתי בטוחה שיישארו בגדר פנטזיה.
התמזל מזלי לפגוש את הפרטנר הכי מתאים לי וכך מצאתי את עצמי "נורמלית", חלק מזוג, שהכל זורם אצלו בטבעיות, טפו חמסה חמסה, שום בצל. אין יום שאני לא מודה על כך שהוא בחיי. (ותודה לורד).
כשרוצים משהו, מכוונים למשהו, מזמנים אותו ועובדים לקראתו – הוא לגמרי קורה. ושלא תבינו לא נכון, זה לא שהוא קורה מעצמו, אנחנו עובדים לקראתו, חיים אותו הרבה לפני שהוא קורה בפועל ועושים כל מה שאנחנו יכולים כדי שיקרה.
על לעזוב את ישראל, וכרגע אני לא מתחייבת שזו עזיבה או פלירטוט זמני, פנטזתי וחלמתי המון. נולדתי בארה"ב, יש לי אזרחות, וכל מה שקשור בבירוקרטיה ואישורים וויזות, לא היה שיקול בהחלטה, כמובן. מה שהיה קשה בהחלטה היה חוסר היכולת שלי לראות איך מסתדרים במקום שהוא לא ישראל, למרות האנגלית הטובה שלי. איך מסתדרים במנטליות אחרת? וכן, היא ממש אחרת מהמנטליות הישראליות. אנחנו דוברים אנגלית אבל לא באמת תמיד דוברים את שפת המקום. לא מפרשים את המחוות, את המילים, את החיוכים עד הסוף, ובעצם בהרבה מובנים חיים את ההגירה בכל רגע מחיינו כאן.
ועכשיו שאנחנו תיכף סוגרים כאן שנה, ואפילו סוגרים אותה בביקור מולדת שמתקרב – הכינו את החומוס, אני באה לרוקן לכם את המאגרים! – אפשר להסתכל אחורה בסיפוק ובגאווה ובהתרגשות לקראת ההמשך.
את מעבר הדירה חגגנו עם לא מעט חברים שהכרנו כאן, וגם עם לא מעט בירות ואלכוהול. למרות הגשם שאיים להחריב (מה נהיה עם קיץ, מישיגן? הבטיחו לי קיץ יותר, איך נגיד, קייצי…), בסופשבוע שעבר חגגנו כאן עם הרבה אוכל טעים ומשקאות ואווירה טובה, ואפילו היתה כמעט-חגיגת יום הולדת של בן הזוג שבדרך כלל מעדיף להחריש את היום שלו.
בעוד כמה ימים נעלה על מטוס ונבוא לפגוש את כל האהובים שלנו בארץ. ההתרגשות והכרת התודה בשיא, ומפלס החששות במקביל גם די גבוה, אבל אני יודעת שנשמח, נבלה, אולי נתאכזב לפרקים, ואחרי הביקור נחזור לכאן. הביתה.