הי הזויים שלי, מה נשמע? גם אתם נפלתם להזיה הזאת שבה כל העולם נעצר בחריקת בלמים משוגעת שעדיין רועשת לכם חזק באוזניים וכל יום קורה משהו עוד יותר ועוד יותר משוגע? כן? זאת לא רק אני? נרגעתי, נו. אז אני לא לבד. כלומר אני בהחלט לבד וכותבת לכם ממקום מרבצי בערבות מישיגן האביבית ומקווה שכולכם שורדים את ה… דבר הזה.
אז המצב אצלנו נכון לעכשיו הוא כזה: התחלנו שבוע רביעי בבית, אין בית ספר, אין חנויות, הבעל החמוד עובד מהבית, הילדים מולחמים למסכים, אני מבלה את ימי במטבח, מבשלת, מאכילה, שוטפת כלים וחוזר חלילה. הכלבה מסתכלת עלינו במבטים עקומים כאומרת, מה אתם עושים פה כל היום ומתי תלכו וכבר תשאירו אותי קצת לבד בשקט? אכלתם לי את הראס.
כמו אצלכם בערך. לפחות פה – טפו טפו חמסה, שום בצל, מלח מים, בבקשה אלי הטוב, שלא ישתנה – עדיין אין הגבלה של יציאה החוצה ל-100 מטר, או 30 פיט, או אלוהים יודע מה זה פה 100 מטר בכלל… פה עדיין מותר לצאת לריצה/הליכה בחוץ, וזאת הצלה מבחינתנו כמובן.
אנחנו פה בארה"ב כבר כמעט שנתיים, וכל הזמן הזה אני רגילה לחשוב על ישראל ועל החברות שלי ועל המשפחה שלי, ובמחשבות שלי כל הזמן מתרחשים שם דברים, אירועים, מחשבות שאני לא שותפה להם. אבל פתאום אני מרגישה שכולם איתי, כי כולם עוברים את אותו הדבר, אז מה זה משנה איפה גרים בעצם? גם אם הייתי בארץ לא הייתי רואה אף אחד חוץ מאת האהובים שאני איתם עכשיו.
כלומר, עוד לא הספקתי להתרגל למחשבה שאני רחוקה, שאני פה ולא שם, ועכשיו התחושה היא שכולנו, אבל ליטרלי כולנו, תקועים באיזה אזור ביניים לא נורמלי שרגל אדם מעולם לא דרכה בו ואי אפשר לעצור ואי אפשר לרדת באמצע. מה שנותר הוא להתעורר כל בוקר ולקוות לרגע שכל זה היה חלום ממש מופרע וממש ארוך שלי. אבל משום מה זה לא קורה ואני קמה כל בוקר לעוד ועוד חדשות רעות וכמה שאני לא משפשפת את עיני, זה לא חולף. מוזר.
אז איך עוברים את הדבר הזה שאין לו בכלל תאריך סיום ידוע, ולאיזה עולם ננחת כשזה ייגמר? כיוון המחשבה הזה לא הכי בריא לי, אני רוצה רק מחשבות חיוביות וטובות, וכמו בדיאטה וכמו בהפסקת עישון וכמו בכל אתגר אחר, מה שעוזר לי זה לחשוב על הכאן והעכשיו. על היום. ולעבור כל יום ביומו.
וכמו שכל השיטות הרוחניות הן בעצם אותו הדבר, והן רק דרכים שונות להגיע לאותו מקום, כך אני אומרת לעצמי כל יום את המנטרה הזו – רק היום קיים. והיום אני אעשה את הכי טוב שלי.
והכי טוב שלי זה להאכיל את המשפחה שלי, זה להעיר את הילדים בשעה סבירה (כן, 10 בבוקר אחלה שעה לקום), זה לצאת להליכה כל יום, זה להתאמן ביוגה אונליין עם המורה שלי שמעלה שיעורים לאתר שלה או לבחור שיעורי יוגה מבין מיליוני או טריליוני הסרטונים שקיימים ביוטיוב. זה ללכת לסופר ממוגנת כמה שאני יכולה. אגב, אצלנו אין בכלל להשיג מסיכות, לא אונליין ולא בחנות פיזית. ובכלל, אני הייתי בסוג של הכחשה והדחקה לגבי המסיכות. אמרתי לעצמי, מה פתאום מסיכה, איזה שטויות, מה אני אצא מהבית חסומת פה ואנשום אדים למשקפיים שלי ואחנק לי, ועוד כשבכלל לא ברור אם זה עוזר בכלל? ההדחקה הזו עברה לי רק בימים האחרונים (טוב, תמיד הייתי איטית).
אז אני יוצאת לסופר עם מסיכה מאולתרת, עם מגבונים יקרי ערך באוטו (גם אותם אין להשיג פה), עם אלכוג'ל ששווה יותר מזהב כי גם זה אזל מזמן מהחנויות. ואני קונה אוכל למשפחה שלי וממהרת הביתה ומנקה את עצמי ואת הקניות כמה שאני יכולה. והכי טוב שלי זה לפעמים לקרוא לילדים לבוא לראות איתי סרט, או לשחק איתי משחק, או להטיל עליהם מטלה מעבודות הבית הקלילות.
והכי טוב שלי זה ליהנות מהחופש הזה, ומזה שאין משימות רציניות מדי ואין רשימה למחוק ממנה מטלות ואין שום דבר שמאיץ בי או בנו. יש רק את היום.
והכי טוב שלי זה לדבר המון עם החברות שלי ועם המשפחה בארץ ולשמוע מהם דברים דומים למה שקורה כאן. ולפעמים לצאת רגע בעיני רוחי מהשיחה ופשוט לא להאמין על מה אנחנו בכלל מדברים.
והכי טוב שלי זה לשבת בכיסא הכחול החדש בחצר הקדמית של הבית, עם קפה קר ושמש נעימה, כמובן כאשר יש שמש נעימה, ולעצום עיניים ולהרגיש שאני בים. ולא סתם בים, אלא בחוף מציצים בשלהי הקיץ בשעת שקיעה. ואין מקום טוב מזה להיות בו בעולם כולו. תאמינו לי.
ניפרד בשיר אופטימי ואהוב? Stay home, Stay safe 🙂