כל הזמן קורים דברים חדשים, שאף פעם לא קרו לי קודם. למשל, אף פעם בעבר לא קרה שפספסתי הזדמנות להצביע בבחירות, והנה רק השנה היו פעמיים כאלה. פעמיים שלוו בתחושת החמצה קטנה, יחד עם הבנה משחררת שלפחות עכשיו, אלו לא אנחנו שנצטרך לחיות עם תוצאות הבחירה שלנו. וזו בהחלט תחושה חדשה ולא מוכרת.
לעקוב אחרי הבחירות והמדגם ולהרגיש את המתח, כאילו אני בבית שלי בגבעתיים, ואז אחרי רגע להרים את הראש מהמחשב או מהטלפון, ופה סביבי הכל אותו הדבר ולחלוטין לא קשור לשום דבר שמעסיק את ראשי הים-תיכוני – זה עוד חלק מהנדנדה הנפשית המשעשעת שהפכה כבר להיות חלק ממני.
אנחנו כבר כמעט חודש בתוך שנת הלימודים, ובתי הספר פה ממש לא דומים למה שהכרנו בארץ. ילד אחד בחטיבת ביניים, ואחד בתיכון, ולמעשה שניהם מתנהלים כמו מה שאנחנו מכירים מהאוניברסיטה – אין כיתת אם. לילדים יש מערכת שעות ובכל שעה הם הולכים לכיתה אחרת, לפי המערכת, ולומדים שיעור אחר, עם ילדים אחרים. המורים נשארים בכיתה הקבועה שלהם, אלה הילדים שמתחלפים. וזה מתנהל ממש לא רע. לפעמים מאתגר להם להגיע מכיתה בקומה ראשונה לשיעור הבא בכיתה שנמצאת בקומה שלישית ויש רק חמש דקות, אבל בגדול הם מסתדרים ממש מצוין, ומעוררים בי הערצה, הילדים שלי. ההסתגלות שלהם, הגמישות שלהם, האנגלית שבכל יום הם שולטים בה יותר, עד שהם כבר מזמן מגחכים על העילגות והמבטא של אמא שלהם. אני חושדת שזה מה שנקרא נחת. טפו חמסה, כמובן!
מזג האוויר חמים ונעים רוב הזמן. כמי שכבר עברה חורף מישיגני קשה אחד, אני מוצאת את עצמי ממש נהנית מכל יום של שמש, אפילו שלפעמים חם מדי, כי אני זוכרת שבעוד לא הרבה זמן נהיה במזג אוויר שונה לגמרי, שלא לומר מקפיא. אז בניגוד לארץ, ששם סבלתי כל כך בקיץ ורק באוקטובר חזרתי לחיים, כאן לא רציתי שייגמר הקיץ. והסתיו – רק יופי אני רואה בו – חמים עדיין ומצד שני כבר מתחילים לראות עלים צהובים ואדומים. פשוט עונה מהממת. אחר כך יבוא חורף, אינשאללה לא נורא מדי, ואז שוב יחזור האביב שבו הכל מתעורר חזרה ולובש ירוק. ושוב יושלם מעגל.
זה שסתיו עכשיו לא אומר שהוא לא משוגע בדרכו. לפני שבוע בערך היתה כאן סופת גשמים, רעמים וברקים, שהשאירה עשרות אלפי אנשים בלי חשמל למשך שעות ארוכות ואפילו ימים. אחר כך הסתבר שזה היה סוג של טורנדו שעבר כמעט מעלינו, ואזעקות הטורנדו הופעלו. לא ששמנו לב. לי זה נשמע בדיוק כמו סירנות אמבולנס/ משטרה ורק בדיעבד התברר שהיינו אמורים לרדת לקומה התחתונה. אלא שבשלב הזה סתם לא היה לנו חשמל וישבנו עם נרות בבית חשוך במה שניתן להגדיר באופטימיות "רומנטיקה", ולא היינו מודעים במיוחד לדרמת הטורנדו. חוץ מזה, אחרי שיושבים במקלט בגלל טילים שמתעופפים מעל הראש, איכשהוא טורנדו נשמע קצת פחות מאיים. ישראלים מתנשאים אנחנו, בקיצור.
אז היינו בלי חשמל כמעט 24 שעות, מצב שבארץ אף פעם לא קרה לי. יכול להיות שאני מתגעגעת פתאום לחברת החשמל הישראלית? לא יכולה להכחיש, כי כאן הכל מתנהל בעצלתיים, כל כך תחושת עולם שלישי שכזה. אבל מי שלא ראה את שמחת הדיירים כששוב הבית מואר ותוסס, לא ראה שמחה מימיו!
עוד אירוע מרטיט היה משחק הפוטבול הראשון שלנו. משחק של נבחרת התיכון, שהתחיל בצהלה והתרגשות ונגדע באיבו בשל סופת ברקים משוגעת (לא אותה סופה שהשמצתי לעיל!). התזמורת של התיכון שמורכבת כמובן רק מתלמידים היתה מדהימה, מקצוענית ונתנה שואו מרהיב, הפוטבול עצמו היה… אני יודעת, נו… פוטבול. ורגע לפני שהשעמום איים להרדים אותי, הודיעו בכריזה שהמשחק מופסק בגלל סופת ברקים. דקות ספורות אחר כך מצאנו את עצמנו באוטו, למרבה המזל, וגשם, שהתיאור "זלעפות" ממש קטן עליו, ניתח עלינו משמיים זועמים. נאלצנו לנסוע לאכול המבורגר עד יעבור זעם. מיותר לציין שהמשחק לא התחדש באותו ערב.
רק מזל שלמחרת היה יום כל כך יפה, שהעמסנו את הכלבה ונסענו לחוף כלבים בלייק מישיגן, להלן הים שלנו. כמה נעים ללכת כמה דקות ביער עם עצים גבוהים וירוקים ואז להגיע פתאום לחוף ים יפהפה, עם שמי תכלת ומים מלטפים.
וככה, עם הסתיו המשוגע והקסום הזה, אנחנו לומדים להעריך את מה שיש וליהנות מכל דקה, ומקווים ומצפים ומאחלים שנה טובה לכולם כולם כולם, שנה של התחלות טובות וחדשות, עם חשמל עובד ובלי אזעקות מאף סוג.