נעלמתי קצת, אה? מאז שחזרתי מהביקור בישראל, נדמה שחלף כל כך הרבה זמן, אבל בקושי עבר לו חודש וקצת.
מאז שחזרתי הייתי עסוקה מאד מאד, רק שהעיסוק היה בעיקר בתוך הראש שלי. כלפי חוץ המשכתי את חיי עקרת הבית הנינוחה, הרגשה שבאמת קשה להסביר למי שלא יצא מתוך השגרה הישראלית הלחוצה המהירה. וכמה אני מעריכה את הנינוחות הזו.
נפילה מגושמת במדרגות בבית שלי הובילה למכה ממש כואבת בצלעות, כך שנאלצתי לעשות הפסקת יוגה ארוכה, ולרחם על עצמי בשקט בבית. או בבית קפה. או במסעדה. אבל באמת, אני לא אוהבת לרחם על עצמי בשקט. אוהבת שכולם יידעו על המסכנות שלי, כמובן. חוסר הסבלנות שלי לתת לגוף שלי להחלים שוב עמד במבחן. אבל לא היתה ברירה ולמרות שהצלעות לא נשברו, הן כאבו מאד, כל תנועה כאבה, הייתי צריכה לשקול היטב כל צחוק או שיעול, האם הם שווים את הכאב בצלעות המסכנות. וכן, ברור שצחוק תמיד שווה את זה, ומזה היה הרבה.
במהלך התקופה הזו תוכניות שתיכננתי השתנו, בעיקר בגלל דברים שאינם בשליטתי. מה שכן בשליטתי היא התגובה שלי למציאות שמשתנה, ועל זה עבדתי יפה. נכון שזה נשמע קצת מעורפל אבל זו רמת הפירוט שנוחה לי כרגע, אז לסקרנים – איתכם הסליחה. לא משהו ברומו של עולם, רק ברומו של העולם שלי.
בכל מקרה, למדתי להעריך שוב ושוב את הגוף שלי, שמרפא את עצמו בדיוק בקצב שנוח לו ולא בקצב שנוח להוד רוממותי. ביליתי טוב עם החברות החמודות שיש לי כאן, כך שלא היתה נפילה נפשית אחרי הביקור המהמם בישראל. ואגב, מצאתי כאן מסעדה שעושה מרגריטה קפואה! אין לתאר את קריאות הגיל והאושר שלי במסעדה כשגיליתי את זה, בזמן שבני משפחתי עסוקים בלהכחיש כל קשר איתי.
עסקתי הרבה באפייה ובבישולים, ואפשר לומר שאני על סף של לפתח קורס מבוא לאמנות הבורקס, שכן שיחקתי הרבה בבצק ובמילויים שונים של בורקס. בני הבית נאלצו להתגבר על הכמויות ואני חושבת שאני ארגע עם זה עכשיו.
אני חייבת גם לחלוק איתכם את חוויות החורף הזה – בלי עין הרע, טפו טפו טפו, חמסה, מלח-מים, מדובר בחורף ממש חביב לעומת מה שעברנו בשנה שעברה. את פברואר 2019 העברנו בתוך ערימות שלג, טובעים לנו בטיולים עם הכלבה, לבושים ומשוריינים כמו לוחמי נינג'ה במינוס 20 מעלות כזה. אז השנה קר ויש שלג, כן, אבל ההרגשה כל כך שפויה. שוב, בלי עין הרע. ולמרות שברור שיש הבדלים בין החורפים של השנה שעברה ושל השנה, ברור לחלוטין שההבדלים הם גם בי. גם אני שונה.
וכעת עם כל הכבוד, כולנו ממתינים שיגיע האביב כבר, שיתחמם והטמפרטורה תעלה מעל האפס, שנוכל לחזור לעשות הליכות ברחוב. למרות שהחורף היה פחות קר, היה זה החורף שבו הידרדרתי להליכה בקניון. בהחלט תמונות קשות.
וכמה אני מתגעגעת לשבת על הדק שלנו ולבהות בדשא ובעצים בחצר שלנו. אל תגלו לאף אחד שהודיתי שאני אוהבת את החצר. בבקשה, זה בינינו. עירונית שכמותי, לאן עוד אדרדר???
מי שיעשה סיבוב בחנויות ובסופרים יחשוב שממש נעים פה. בגדי קיץ, בגדי ים, שורטים, גופיות, סנדלים! אחחחח… הביאו כבר את האביב! ועד שיגיע האביב הזה, מקווה שהיסטריית הקורונה תירגע, ושכולכם שם ביזרעאל שומרים על עצמכם.
אה, ושוב אני מפסידה בחירות, כולה שנה וחצי מאז שנסענו, אבל פעם שלישית גלידה וזה, אז תבחרו נכון גם בשבילי. נשיקות טרום אביביות לכולם.