הגזמתי קצת עם כל הזמן הזה שנתתי לו לחלוף מבלי לכתוב. לא ברור איך קרה המחדל. השגרה שואבת אותנו חזק כמובן. בישראל, בארה"ב, לא משנה איפה. כשיש ילדים, ובית ספר, וחוגים, וארוחות להכין, וקניות בסופר לעשות – הכל בא איתנו לכל מקום.
בינתיים הסתיו פה ממשיך לתת עבודה. העלים מאדימים, מצהיבים ואז נושרים על הדשא בערבוביה קסומה של צבעים שמרגשים כל פעם מחדש. הטמפרטורות צונחות ובבוקר לקום לאפס מעלות זה דבר שקורה לא מעט. בפעם הראשונה שזה קרה, לא אשקר, היתה קצת פניקה באוויר (אצלי בראש). הדשא קפא, היה לבן לגמרי, והשנייה הראשונה של היציאה מדלת הבית היתה מבהילה קצת עם הקור שתוקף מיד. אבל נחמד לראות שאחר כך בצהריים הדשא מפשיר וחוזר לירוק העז שלו, השמש יוצאת, וכשהטמפרטורה מגיעה ל-12 מעלות, אני מרגישה את השמש מלטפת לי את הראש. וזה כל כך נעים.
מדי פעם יש סופות רעמים וגשם חזק. מי שבעיקר סובלת מזה כאן בבית זו הכלבה שלנו, זו ששרדה בגבורה את הטיסה פלוס קונקשן, זו שבחרתי ברגע של חסד, בעיקר לעצמי, מבין כל הכלבים האומללים אי שם לפני שנתיים בכלביה של "תנו לחיות לחיות" ליד מודיעין. זו שמצאה את עצמה מחליפה את גינות החול המטונפות של גבעתיים, בדשאים המוריקים של מישיגן. זו שכולנו סוגדים לה ואנחנו עפר לרגליה. כן, זאת שמיד ברעם הראשון, ואפילו לפניו, מרגישה בחושיה הכלביים את הסכנה, ורצה להתחבא באחד הארונות בבית, והשבוע הצליחה להיכנס אפילו למרווח הקטן שמתחת למיטה שלנו, ורצה להתחבא שם מפני הרעש.
שאר בני הבית מתרגלים יפה למזג האוויר. אופציה טובה לחימום הגוף והנפש היא אוכל מקסיקני חריף פלוס מרגריטה קרה. אנחנו נכנסים למסעדה מקסיקנית חמודה, מורידים את השכבות ומתרגלים קצת לחימום העוטף אותנו. בינתיים מזמינים טאקוס, ונאצ'וס ובוריטוס. ומרגריטה. עם האוכל והחריפות מגיעה ההתחממות. הפנים מאדימות, המצח מתכסה בזיעה קלה. נדמה שאש יוצאת מהפה והאוזניים. אבל לא, אלה רק המרגריטה, והחלפיניו הממזרי שמשאיר אחריו טעם עז של רגעים מאושרים.
הלואין מתקרב ממש והבתים מתקשטים להם בבובות ודמויות מפחידות. וברומא היה רומאי, או במישיגן היה מישגני, וגם אנחנו הצטרפנו לקישוטים ולפעילויות הלואין למיניהן.
אז בסך הכל הסתיו הזה טוב אלינו. השגרה נעימה, האנשים בסביבתנו טובים, בנטפליקס המבחר גדול. שרק ימשיך ככה ושהחורף לא יצליח להמם ולהקפיא אותנו יותר מדי.
