הזמן טס כשנהנים, ובשבוע האחרון, אני שמחה לעדכן שהיו לנו הספקים מכובדים בתחום ההנאה. לרגל חג ההודיה האמריקאי, הלוא הוא Thanksgiving, יצאנו לדרך ונסענו מרחק צנוע של 6 שעות נהיגה לעיר האורות, פיטסבורג, פנסילבניה. היעד נקבע רק כי הוא ענה לשתי דרישות מרכזיות – עיר "רצינית", ומרחק סביר גם מאיתנו וגם מהחברים שרצינו לפגוש, שהגיעו מאי שם, ניו ג'רזי בואכה ניו יורק.
אז נפגשנו שם כשבתכנון שוטטות במוזיאונים, רביצה ואכילה, ורוב התכנונים התגשמו. בחרנו במלון ממש חמוד, כך שרבצנו על הספות בלובי לא מעט, תוך כדי שהילדים משחקים בסביבתנו ואנחנו מתעדכנים ומפטפטים לנו. חוויה נינוחה וכיפית עם חברים ותיקים שלא פגשנו הרבה זמן.
אבל לא רק רבצנו, גם ממש יצאנו מהמלון לפעמים. היינו במוזיאון Carnegie Museum of Natural History, בחנות-מוזיאון אופניים בעל השם הכובש Bicycle Heaven, שם ראינו כמויות אדירות של, ובכן, אופניים מכל סוג ומין שידוע לאדם, ובאמת מדובר בגן עדן לאוהבי האופניים, ולבסוף ביקרנו במוזיאון אנדי וורהול, שאי אפשר לצאת ממנו בלי חיוך.
בערב של החג יצאנו לנשנש את האוכל המסורתי – ההודו, המילוי, פירה הבטטה המתוק עד אימה, כל הג'אז הזה. בכל זאת הילדים נתקלים בפעם הראשונה בחג הזה, ומסורת צריך להכיר כדי להפוך למסורת. בשאר הזמן המשכנו לבלוס ולשתות אלכוהול. בקיצור, חופשה.
אחרי ארבעה ימים נפרדנו מהחברים בצער, וחזרנו הביתה, לשגרה. למרות שמאד נהנינו מהחופשה, היה גם נעים לחזור הביתה. ולי באופן אישי היה נעים לחשוב על גרנד רפידס כעל "בית".
בתור פרס הילדים קיבלו מהיקום עוד יום חופש אחד, בגלל שירד המון המון שלג וביטלו את הלימודים. ישבנו בבית החם והסתכלנו מהחלונות על כל הלבן הזה שבחוץ, כשפתיתי השלג ממשיכים לכסות הכל בשמיכה לבנה ועבה.
ואז אחרי יומיים, הגיע יום ההולדת שלי. אדם של הרגלים אני. את ימי ההולדת שלי אני רגילה לחגוג בשני סבבים לפחות, עם הבעל והילדים ועם החברות שלי במסעדה כיפית, בדרך כלל מאנטה ריי על החוף בתל אביב. אז קצת חששתי מהיום הולדת הזה שבו כידוע החברות שלי נשארו בארץ ואני הפלגתי למחוזות רחוקים כל כך. אבל היה לי יום הולדת נהדר!
זה התחיל בחגיגה קטנה עם חברה אמריקאית חדשה שאני מרגישה כאילו אני מכירה שנים וכל כך נעים וקל לדבר איתה. וברוח חג ההודיה, אני כל כך מודה ליקום שהפגיש בינינו.
אחר כך היו המון הודעות וטלפונים וברכות פייסבוק מחברים ובני משפחה יקרים, וחגיגה עם הילדים שלי ועם בן הזוג האהוב שלי, שכל יום מחדש מראה לי כמה הוא אוהב וכמה אני והילדים חשובים לו. וזה אחד הדברים שבגלל שאנחנו רחוק מהארץ, כל כך מודגשים כאן.
אנחנו תא קטן וחזק של ארבעה אנשים שחווים יחד הכל, את השוני והדמיון בין כאן לבין ישראל, את הקשיים, את החוויות הנעימות, את ההומור הפנימי האינטימי, כמו הומור של מילואמניקים, שהתפתח פה בבית. זה חיזק והעצים אותנו כמשפחה ואנחנו קרובים כמו שלא היינו מעולם בארץ. גם קרובים פיזית כמובן, ומבלים הרבה זמן פנוי יחד, וגם קרובים נפשית, ומדברים על הכל אחד עם השני, כי זה מה שיש כאן. אנחנו. וזה המון! זכיתי בעוד קצת זמן של קרבה עם הילדים, רגע לפני שהם מתבגרים ומתחילים לבוז לי סופית ולגלגל עיניים מכל מילה שלי. וגם על זה אני מודה מאד ליקום.
כל האירועים והאהבה שהגיעה אלי מרחוק ומקרוב עזרו מאד להתגבר על הגעגועים למשפחה ולחברות שלי בארץ, שיודעות שהן בלב שלי כמו תמיד, כאילו הכל אותו דבר.
