הימים טסים, מה שאומר שתיכף גם אנחנו.
סוף השבוע האחרון בדירה שלנו, בארץ, מזמן הרבה פרידות מאנשים אהובים והתחושה הופכת כבדה.
כל הסידורים האחרונים, מיון החפצים והאריזה המאסיבית נעשים עכשיו. גם מסיבות הסיום של הילדים בבית הספר והפרידה מהחברים ומכל המשפחה – הכל מתנקז לימים האחרונים שלפני הטיסה.
אבן קטנה מתיישבת לה בגרון.
מנגנוני ההגנה של הנפש כל כך מופלאים. כיוון שהפרידה מכל מה שמוכר וקרוב כל כך נועזת ובלתי נתפסת כמעט עבורי, אני מרגישה עכשיו בעיקר סוג של ערפול. עצובה אבל עצורה. מתרגשת אבל לא עולה על גדותיי. חוששת ושמחה בעת ובעונה אחת. הרגש הופך שטחי יותר ממה שאני מכירה ויודעת שאני יודעת להרגיש. קצת כמו לצפות בסרט על עצמך.
אבל אני צריכה להתמקד בכל מה שיש עוד לעשות בימים האחרונים, לא יכולה להרשות לעצמי להרגיש עד הסוף. אני יודעת שכל הרגש הזה יצטרך למצוא לעצמו ביטוי. בקיצור, צפוי מתישהוא בכי עסיסי ובריא ואני אקבל אותו בברכה, אם הוא יגיע.
בינתיים כל המשימות סומנו בווי. השכרנו את הדירה, צבענו אותה, חילקנו רהיטים, שלחנו חפצים.
רק את עצמנו נותר לארוז. ולפנות כל מה שלא מצא לו בית אחר. וכמובן שגם נותר לחבק ולהיפרד מהאנשים הקרובים אלינו ביותר.
בעוד שלושה ימים נצא למסע, ושם מעבר לים מחכות הרבה משימות מהסוג ההפוך. לשכור דירה במקום להשכיר, לקנות אוטו במקום למכור, לצייד דירה חדשה במקום לפזר את חפצינו לכל המעוניין. להכיר אנשים חדשים במקום להיפרד.
כל כך הרבה אתגרים וריגושים בזמן כל כך קצר ורגע נדיר של בריאת המציאות שלנו מחדש.
