היום אנחנו מציינים שנתיים לצעד הקשה, הדרמטי, המטורף, המהנה, המאתגר, האמיץ ביותר שעשיתי בחיי – לעזוב מאחור מדינה, משפחה וחברים שהם כמו משפחה, ולעבור לחיות רחוק מכולם, אי שם בעיר שרק חודשים ספורים לפני כן שמעתי את שמה, גרנד רפידס, במישיגן, ארה"ב.
אז לכבוד יום השנה שלנו, שאנחנו חוגגים, כמה סמלי, יחד עם ה-4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי, הנה כמה דברים שרציתי לשתף על השנתיים האלה. שנתיים בהן עברנו חורף די קשה, ימי שלג לרוב, טיולים מדהימים, הכרויות עם מלא אנשים ועכשיו גם תקופת קורונה שאת סופה לא ניתן לראות עדיין.
- פערי התרבויות ביני לבין כל אמריקאי טיפוסי, זה משהו שארגיש יום יום, בכל מפגש ולו האקראי והקליל ביותר.
- העברית שלי, המושלמת, מתחילה להיעלם קצת. נעלמות לי מילים ממש, ואם חשבתם שבמקומן מגיעות המילים המקבילות באנגלית, אז לא. אני מוצאת את עצמי לפעמים מדברת עם מישהו ונתקעת פשוט עם פה פעור שלא יוצא ממנו כלום, בשום שפה. אולי זה קשור לגילי המופלג? אולי, זה לא נושא שאני רוצה לדבר עליו כרגע!
- יש ימים שכל מה שאני רוצה זה לארוז את כל הבית שלי, להעמיס על מכולה, ולחזור הביתה, לישראל. ממש פיזית מגרד לי בידיים. מי חשב קודם שיש התקפים כאלה ושהם יחזרו על עצמם בתדירות לא קבועה ויפתיעו כל פעם מחדש? הסוד הוא לזכור שמחר בבוקר הסופה הזו תחלוף כמו לא הייתה ולא תותיר אחריה זכר.
- ויש ימים שאני מרגישה שמחה ומרוצה מההחלטה לבוא לגור כאן, רחוק, במקום שקט ונינוח, שבו מה שמעניין אותי זה מצב בית הספר, תחזית מזג האוויר, ובאיזה סופר הכי כיף לעשות קניות.
- השאלות והלבטים והספקות הפנימיים, האם היה נכון לעשות את זה כמשפחה וכבני אנוש אינדיוודואלים, לא נפסקו וכנראה לא ייפסקו אף פעם. ולא ידעתי את זה כשיצאתי מישראל. חשבתי שלוקחים החלטה ויוצאים וזהו. אבל השיח הפנימי ממשיך וממשיך, ובתוך תוכי יש כל כך הרבה צדדים מנוגדים שמתווכחים זה עם זה לא פעם, ובכל זאת משתדלים לגור בשלום באותו לב ומוח.
- ילדים מתרגלים ופועלים היטב במרחב של שינויים. כמה דאגתי להם כשהיו תינוקות, מכל ניואנס קטן, מכל צעד וכל שינוי וכל שלב של התפתחות. וכמה אני שמחה לגלות ולהבין שהילדים יכולים ללמד את כולנו הסתגלות טובה ובריאה מהי.
- היכולות החברתיות שלי במצב ממש טוב, טפו טפו. הצלחתי להכיר הרבה חברות שהפכו לקרובות מאד, שכיף להעביר איתן את החיים החדשים, שמרגישות כמו משפחה שאין כאן.
- מעולם לא אהבתי ונהניתי מקיץ כמו מהקיץ פה. בגלל שיש פה ממש ארבע עונות מובחנות, עד שמגיע הקיץ, אחרי כל השלג והקרח והלבן, ההנאה ממנו טהורה ועצומה. ללכת לים, או ל"ים" שלנו, לייק מישיגן, זה פשוט אושר גדול. גם בישראל אהבתי ללכת לים (ברור, ד"ש לחוף מציצים) אבל כאן זאת תחושה של הערכה, של שמחה, שאיזה יופי שיש גם קיץ, שיכול להיות פה גם חם ואפילו חם מדי. זה גורם לי לשכוח את החורף לגמרי. חורף יקר, שכחתי וסלחתי על הכול. עד הפעם הבאה.
- המרחק מהאהובים בארץ קשה ולא נהיה יותר קל. וזה לא מפתיע, ורק נכנס לשקלול המחירים שמשלמים על הנסיעה ועל הפיכת מקום אחר לבית.
אז מזל טוב לנו על שנתיים עמוסות ומגוונות. ומקווה ומתפללת כבר שהעולם שהשתנה לנו בין האצבעות בתוך חודשים ספורים, יחזור להיות יותר דומה למה שהיה. עם בריאות וחיסונים לכל דורש, ללא וירוסים זדוניים, ועם תוכניות שנתכנן ושגם ייצאו לפועל, ושנוכל להמשיך כולנו במלאכת החיים בעולם המטורלל הזה.